השמועות על הגעתה לארץ של ההפקה הלונדונית של "ברנשים וחתיכות" הפכו בשבועות האחרונים למודעות פרסום מבטיחות ויש תאריך ה 12 בספטמבר ויש מקום – בבית האופרה במשכן האומנויות בתל אביב, יש גם מספר הופעות ספורות, 15, וחסר להם שלא תהיה גם חגיגה.
אני יודע שהולך ופוחת הדור שהמיוסיקל, המחזה המוסיקאלי והסרטים המוסיקאלים, עושים להם את החיים טובים ויפים יותר. בשביל להנות, ממש, צריך לחיות קרוב לקולנוע ולמוסיקה ולמזלי – אולי לקארמה שלי, אלה הן שתי אהבותי. האגדות האורבניות המסתובבות במשפחה מספרות שבערב הולדתי אימי הלכה לראות מיוסיקל בקולנוע, וכנראה ככה, בפתיחה של שתי אצבעות זכיתי להציץ ולהפגע.
שתיים הן היצירות האהובות עלי במיוחד – "סיפור הפרוורים" הנפלא עם מילים של סטיבן זונדהיים (שהתפתח אח"כ גם להיות מלחין נהדר) ועם המוסיקה הגאונית של ליאונרד ברנשטיין וכמובן גם "ברנשים וחתיכות" של פרנק לסר על פי שני סיפורים של דמון רניון. את הראשונה, בבימוי של רוברט וויז אני מכיר בע"פ מהקולנוע עם ריצ'ארד ביימר ונטלי ווד וריטה מורנו וג'ורג' צ'אקיריס וראס טאמבלינג ואת השניה, ששירים מתוכה אני מזמזם לעצמי לפני השינה על פי סרטו של ג'וסף מנקייביץ' יצא לי לראות גם בברודווי על הבמה. האמת – אחת החוויות הנוראות שהיו לי בחיי.
לפני קצת יותר מעשרים שנה, פעם ראשונה בניו יורק, חלק ממשלחת בין לאומית של אנשי קולנוע שבאו ללמוד על תעשית החלומות האמריקאית, הוזמנו לראות הפקה "אמיתית" בברודווי. והבחירה, לא פחות "ברנשים וחתיכות". בשבילי, להלן פסגת האושר. וההצגה מתחילה ועיני הולכות וכהות. נורא !!! מזייפים, משחק חובבני, משהו ברמה של מתנ"ס באיזה מקום מרוחק בארץ נחשלת. שיר הפתיחה, עולים שלושה. אחד כאילו נתן דטרוייט. אולי, אני אומר לעצמי – זה כאילו פרנק סינטרה. השני נייסלי נייסלי ג'ונסון ואני לוחש סטאבי קיי, והשלישי בני סאות'סטריט ואני קובר עצמי ג'וני סילבר. וזה ממשיך – שרה בראון, אוי לי, איפה ג'ין סימונס המקסימה, מיס אדלייד וויויאן בליין איננה ועל כולם סקי מאסטרסון. זאת מרלון ברנדו… בעודי קובר עצמי בכיסאות הקטנים מידי של התאטרון (הם היו מותאמים לקהל קטן המידות של ראשית המאה ושום דבר לא השתנה בזה עד היום) אני רואה טפטוף של הקהל החוצה. בהפסקה נשאר פחות מחצי אולם, אבל לי היו חסרים עוד כמה שירים שלא יכולתי להחמיץ ונשארתי עד הסוף. המר.
את הטראומה הזאת אני שוטף מידי פעם כשאני מקרין לעצמי – הערב שוב -את הזהב הטהור של מנקייביץ' בהפקה של סמיואל גולדווין הגדול, זאת משנת 1955. ואז יש לי את ברנדו, אפילו שהוא שר, את סינטרה, אפילו שהוא רוקד, את ג'ין סימונס להתאהב בה כל פעם מחדש, את וויויאן בליין המשעשעת, את קיי, סילבר ואת הנערות המרקדות ושרות של גולדווין. ואת הסיפור המתוק והשירים הנפלאים של לסר, חכמת הכתיבה של מילים ומנגינות.
האמת היא שהסיפור מתחיל חמש שנים קודם, 1950 עם ההפקה הבימתית של "ברנשים וחתיכות". הצגות ההרצה נערכו בפילדלפיה ואחרי כמה שבועות של שפשוף ותיקונים עברה ההפקה לברודווי ורצה שם 1200 פעמים בשלוש שנים בדיוק, נובמבר עד נובמבר. הפרסים לא איחרו להגיע, טוני כפול להצגה ולכוריאוגרף מייקל קיד שעשה את הכוריאוגרפיה גם לסרט. בתפקידים הראשיים בהפקה כיכבו רוברט אולדה (אבא של אלן), איזבל ביגלי וסאם לוין. הם נשארו על הבמה בעוד שבליין, קיי , סילבר ופולי עברו משם להוות חלק מהקאסט של הסרט.
היום, יותר משישים שנה מאז הופק הסרט ולמרות שההצגה הועלתה מליון וחצי פעמים ובשפות שונות (גם אצלנו פעמיים לפחות, בתאטרון חיפה ובבית ליסין), התפקידים הראשיים של ברנדו וסינטרה נראים חלק מאישיותם, אבל קרב המרפקים על התפקידים בין השניים לא נגמר עד יום מותם, כל אחד לחוד. סינטרה, המגלם בסרט את התפקיד של נתן דטרוייט, המהמר ומארגן משחקי הקוביה חשק מאוד בתפקיד הראשי של סקי מאסטרסון הארכי מהמר ומי שזכה בתפקיד הרומנטי, בעיקר משום שהתפקיד היה גדול יותר והשירים מותאמים למנעד הווקאלי שלו. והוא היה, אחרי הכל ה-קול. אבל מנקייביץ' וגולדווין רצו את ברנדו, למרות שהיה שחקן לא מזמר.
במהלך כל ההפקה הראה סינטרה שהוא לא מאושר מהתפקיד, בלשון של המעטה. הוא הסתכסך לא מעט פעמים עם הבמאי, מנקייביץ', עם לסר וכמובן השתדל להמעיט את הפגישות הלא הכרחיות עם ברנדו, יריבו. אבל זה לא נשאר חייב ובאחת הסצנות המשותפות שלהם, בבית הקפה של מינדי בו השניים נפגשים כדי לערוך את ההתערבות הראשונה שלהם, איזו עוגה נאכלה בערב הקודם יותר : עוגת גבינה או שטרודל, וזאת כשסינטרה-דטרוייט אוכל עוגת גבינה, דאג ברנדו לקלקל טייק אחרי טייק כשהוא יודע כמה סינטרה שונא עוגות גבינה אותן נאלץ לבלוע עוד ועוד. העיניין נפתר רק למחרת בטייק אחד מוצלח.
ברנדו לא היה הבחירה הראשונה של גולדווין. המפיק האגדי רצה את ג'ין קלי לתפקיד סקיי מאסטרסון, אבל אנשי MGM שהחזיקו בכרטיס השחקן שלו סרבו לההשאיל אותו לתפקיד. גם מרלין מונרו נבחנה לתפקיד של אדלייד, אבל מנקייביץ' שעבד איתה מעט ב"הכל אודות חווה" לא רצה סיבוב נוסף והעמיד פנים כאילו לא קיבל את המסרים שלה. גם בטי גרייבל היתה מועמדת לתפקיד, אבל משום שביטלה את הפגישה שלה עם גולדווין בתואנה שהיא צריכה לקחת את הכלב שלה לוטרינר, הוא לא הציע לה הזדמנות נוספת.
למי שהגיע עד הנה ורוצה לדעת על מה מדובר בעצם, להלן קיצור העלילה. נתן דטרויט, מהמר כפייתי ומארגן מפגשים למשחקי קוביה בניו יורק של שנות הארבעים נקלע לקשיים כלכליים וחייב למצוא מקום למפגש נוסף מבלי שהמשטרה תעלה על עקבותיו. הוא כל כך בצרות שאפילו אינו יכול לקנות לארוסתו מזה 14 שנים, אדלייד מתנה ליום האירוסין. היא כמובן לוחצת על חתונה והוא צריך לארגן מפגש הימורים. הוא חייב להשיג 1000 דולאר כדי לקיים את האירוע ומכיוון שאין לו הוא מנסה למשוך את סקיי מאסטרסון לתחרות הימורים פרטית. בסוף המפגש הם מתערבים על 1000 דולאר שסקי יוכל להזמין לארוחת ערב כל בחורה שהיא וכדי להפוך את ההימור לקשה במיוחד דטרוייט קובע שהמטרה לחיזורים יהיו הסמלת היפה שרה בראון מחיל הישע המקומי. מטרה שתהיה כנראה בלתי אפשרית להשגה.
אבל מאסטרסון השרמנטי מצליח, לאחר שהבטיח לשרה שיביא למסיון שלה 12 חוטאים למפגש שיציל את הממסד מסגירה, הוא לוקח אותה לארוחת ערב בהוונה, קובה. שם, על כמה וכמה כוסות חלב רוויים ברום היא נפתחת, רוקדת, מתאבקת, מתאהבת וסקיי עימה. בחזרה לניו יורק מסתבר להם כי דטרויט ארגן את מפגש ההימורים שלו במסיון ושרה מאשימה את סקיי שידע על כך וכל רצונו היה להרחיק אותה מניו יורק. הפרשה מתקדרת ונפרמת בסופו של הסרט שמציע שתי חתונות שסותמות את רחובות ניו יורק.
עם כל פיתוליו, הדמויות שבו, המוסיקה, המילים שמחת החיים והאהבה, עם כל הכשרונות הרבים במיוסיקל הזה, "ברנשים וחתיכות" הוא אחת הפסגות של הז'אנר שעיקרו הוא אהבה, יכולת ושמחת חיים. חלק גדול מהשירים זכו במהלך השנים לביצועים אל מותיים של זמרים אחרים וגם סינטרה ידע לבצע אותם נפלא על הבמות בהופעות שלו ולסגור מעגל כשביצע את השירים שכל כך רצה לשיר שהושמו בפיו של ברנדו.
ועכשיו ההפקה מגיעה לארץ הישר מן הווסט אנד בלונדון, 40 משתתפים, כולל תזמורת חיה של 14 נגנים, הפקה באנגלית עם כתוביות לעברית, שעתיים וחצי של מוסיקה נהדרת , וחסר להם שלא…
מתוך ההפקה האנגלית שתגיע לארץ: