מותו של כל במאי קולנוע חשוב ואהוב מצער את קהילת הקולנוע וצופיו לא מעט, אבל את המקרה של אלן פארקר שהלך לעולמו בשבוע שעבר והוא בן 76 אני לוקח ממש אישית, קרוב ללב. למרות ההבדל בגיל, בעיסוק, בסביבת החיים והיצירה, בפרסום, ברעמת השיער (שלו, לי כבר לא נשאר הרבה), פארקר היה נפש תאומה שלי, והוא כנראה אפילו לא ידע על כך. לפחות בכל מה שנוגע באהבתו ובדרך בה סבב רוב שנותיו בקולנוע ובמיוחד בקולנוע המוסיקאלי. בלי להתכוון הוא גם אחראי, כך או כך גם לאחת ההחלטות הגורליות בחיי, ההחלטה שלי לשנות את אופי עבודתי בגלי צהל ולהיות לעיתונאי במשרה מלאה ואח"כ גם למבקר הקולנוע הרשמי של התחנה לאורך שנים.
את השרות הצבאי שלי בגלי צהל עשיתי כטכנאי שידור והקלטות תפקיד אותו התחלתי כחייל, שולית טירונות שעיקר עיסוקו העמסת ציוד והעתקתו מאירוע לאירוע וסיימתי תריסר שנים אח"כ כאזרח, אחראי משמרת בכיר, נוקש בקוצר רוח בולט בתקרת הבטון של הסולם ההיררכי במחלקה הטכנית. להביט על החברים מעבר לזכוכית באולפן, העורכים והמגישים היה לאחדים כמוני מצב קיומי מתסכל, שאולי יראה מוכר, למשל לתושבי ניו ג'רסי כשהם בוהים בערגה לעבר מנהטן שמעבר לנהר ההדסון. כל כך קרוב וכה רחוק.
נכון שבגלי צהל של אותם שנים ניתנה מידי פעם אפשרות להתגנבות יחידים דרך קונצרטינות התיל שהפרידו בין התפקידים והמעמדות המקצועיים וכך מצא עצמו לפרקים עובד מטבח כעורך מוסיקאלי, פקידת קצינת ניהול כמפיקת תוכנית או שתיים וגם אני, הטכנאי ככתב לעיניני פריוויוז בקולנוע. במקרה שלי זה היה בתוכנית התרבות של גלי צהל באותם ימים "מקום טוב באמצע" שערכו והגישו יצחק בן נר היקר וטלילה בן זכאי. זה לא שלא היו ניסיונות לגעת באושר. למשל, מאוחר יותר, כאזרח עובד גל"צ ומחוסר ברירה עברתי את הכביש וערכתי, פעם-פעמיים בשבוע את תוכנית הבוקר "כל צבעי הקשת" בקול ישראל, ארבע שעות יומיות באחריותו של דודי מרגלית ז"ל בהן עבדתי עם בכירי המגישים שם. במקביל, עדיין כאחראי משמרת טכני בגלי צהל, במשמרת לילה שבועית כתבתי על ה"הרמס בייבי" את טורי הקולנוע והתרבות ב"מעריב" וב"העיר" והגדלתי את כמות המופעים שלי כמבקר ופריוויואיסט קולנוע ביומני החדשות של התחנה. נפלא, מרגש, תופס מקום, אבל מלווה בתחושה של תחביב. ואני רציתי כל הזמן לעשות את זה למקצוע עיקרי, את העיתונות ואת הביקורת הקולנועית. אחרי הכל בנתיים סיימתי גם חמש שנים באוניברסיטה, תאטרון וקולנוע במחזור הראשון בתל אביב ואמא הפולניה מחכה בבית…
ולכאן בדיוק נכנס פארקר ו"תהילה" שלו. דרמת נעורים מוסיקאלית שכולה שמחת חיים, מיצוי האפשרויות, חדוות יצירה, עבודה קשה ואוקיאנוס סוער ומהפנט של סיפוק והכרה. הסרט מתפתל באמפטיה אדירה לתוך תקופת לימודיהם של צעירים מוכשרים בבית ספר תיכון לאומנויות בניו יורק, החל ממבחני הקבלה שלהם למוסד, ועד לסיום הלימודים. אם תרצו ריאליטי קולנועי מקסים של שנות השבעים. השאיפות של התלמידים, כמו היכולות שלהם הן עצומות – כולם רוצים להגיע לגמר, לסיים את הלימודים בהצלחה, להתפרסם ולזכות בתהילה. אף על פי שמתבגרים רבים מנסים לעבור את בחינות הכניסה למוסד, רק אחדים נבחרים. לאחר ארבע שנים של אימונים מפרכים, רק אחדים מן התלמידים מצליחים לזכות בתהילה. הסרט מסתיים במופע ענק של כל התלמידים המסיימים – נגינה, שירה וריקוד סוחף ומרגש בקרישצ'נדו אופטימי אדיר "I Sing The Body Electric" ואין עין שנשארת יבשה. לא של התלמידים על המסך, לא של ההורים שמתפוצצים מגאווה ולא בקהל הצופה בסרט באולם. ואגב, גם לא אצלי עכשיו…
את הסרט ראיתי בהקרנה מוקדמת, מהפריווילגיות של הפריוויואיסטים, ביום שישי אחה"צ בקולנוע גת ששכן בקרן הדרומית מזרחית של כיכר רבין והיום הוא כבר ז"ל, וכולי פיצוץ רגשי. כשהסתיים רצתי, פשוט רצתי הביתה (נו טוב, זה לא היה רחוק מאוד משם…) וכל הדרך דמעות. כל כך קינאתי בצעירים הללו שמקיימים לעצמם את החלום, שעושים בדיוק מה שהם רוצים, שמיישמים יכולות, שמתנאים ומגשימים כישרונות, שממצים את אישיותם וזועקים את האושר שלהם כל הדרך אל הפוטנציאל. בלי חשבון, בלי לעצור מול אבני נגף, בלי תהייה או פקפוק בדרך אל האני שלהם. ואני, מה איתי. למה אני תקוע, במקום נוח אבל מוגבל, מוגן כלכלית במשרה בטוחה אבל כל כך מתוסכל נפשית. מבוזבז, מבוזבז, מבוזבז ומרוקן.
זה לקח עוד שנתיים של מלחמה בתוך הבית, מול בוס שעינו היתה צרה בבקשתי לשנות תפקיד ולעבור מחלקה, שמרר לי את השהות ועשה הכל כדי למסמס את בקשותי, אבל רון בן ישי מפקד גלי צה"ל של אותם ימים, ואלן פארקר עם המסר האופטימי שלו נצחו. זה אמנם עלה ביוקר, אך במבחן התוצאה זה היה כדאי. ולכן, כה מובנת היתה ההתרגשות לפגוש את פארקר, שנים אח"כ ב 2003 בפסטיבל ברלין, אני כשליח גל"צ ו- YNET והוא הבמאי של "הסיפור של דוויד גייל" שהיה, מסתבר גם סרטו האחרון. הסרט, התברר היה כשלון מסחרי חרוץ אבל בליבי ובזכרוני השאיר עד היום נקודה חמה וצרב סנטימנט לסרט מרתק ולאיש יקר.
בברלין של פסטיבל הסרטים בתחילת המילניום היו מיוצגים הרבה סרטים, שחקנים ובמאים בדרך אל ה"אוסקר". בשנים האחרונות, אגב הפנתה ההנהלה את גבה לתוצרת ההוליוודית, והפסטיבל בהתאם החל לשקוע. אבל עד אז היה הכל אחרת. "דייוויד גייל" לא היה מועמד, בעיקר מסיבות של תזמון אכזרי של הפצה ואנשי יחסי הציבור שלו כבר ידעו שהסרט לא יהיה ברשימה ושחלון ההזדמנויות לתפוס פרסומת, הרבה פרסומת בעיתונות האירופית, ייסגר מהר. עניין של ימים. ולכן העיר כולה נשטפה בפוסטרים של הסרט ופניו של קווין ספייסי, בתפקיד הראשי היו מרוחות לאורכה ולרוחבה. מה שעשה את ספייסי לסלבריטי בעל כורחו. הוא הקולב עליו יתלו כולם את ההצלחה או, חלילה, את הכישלון. ספייסי מגלם בסרט את הפרופסור דייוויד גייל, דיקאן הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת אוסטין, טקסס, העומד ארבעה ימים לפני ביצוע גזר דין המוות במשפט אונס ורצח בו נמצא אשם. ארבעה ימים – אחרי כמה עירעורים לבית הדין העליון ואחרי החלטת מושל טקסס לאשר את גזר דין המוות – שבהם הוא מוכן להיפגש עם קייט ווינסלט, כאן עיתונאית פמיניסטית במגזין פופולרי, ולחשוף בפניה את מה שהוא מכנה "הסיפור האמיתי". כך מתגלגלת לפתחנו התשובה לשאלה המסקרנת, הגורלית – איך הפך הפרופסור החריף והשרמנטי, אחד מעמודי התווך של האוניברסיטה והחברה הטקסנית, מאינטלקטואל פופולרי לרוצח שנוא שרבים מבקשים את נפשו.
בשלושה מפגשים פורס גייל בפני בטסי, העיתונאית, את הסיפור המלא על ידידותו עם קונסטנס הארווי (לורה ליני), עמיתה להוראה, ידידה ומעריצה, שבאונס ורצח שלה הוא מואשם. הוא מספר איך התפוגגו חייו לאחר משפט אונס אחר, בתלמידה שלו, משפט מתוקשר בו אומנם יצא זכאי, אך איבד את משפחתו – אשה יפה וילד מקסים – ואת מעמדו האקדמי. הוא מתאר איך נכנע לטיפה המרה, שנטלה ממנו את היכולת לחזור לחיים תקינים. הוא מרחיב על ידידותו עם קונסטנס, ידידות טבולה בהערכה והערצה הדדיות, ומה הביא אותו בסופו של דבר אל זירת המוות שלה.
פארקר ואנשי ההפקה וההפצה של הסרט הגיעו לברלין מלאי תקווה, לא יודעים עדיין שהסרט יכשל בקופות ויביא להחלטה של הבמאי שבעצם נמאס לו מהקולנוע והוא פורש לגמלאות, בן 59 ואחרי 17 סרטים. המפגש מתקיים במלון "אדלון" היוקרתי והמלוקק, ממש לצידו של שער ברנדנבורג, מלון שבאולמותיו הענקיים ובחדריו המפוארים נהגו להתרווח ולהתארח גם בכירי המשטר הנאצי בימים אפלים של מלחמת העולם השניה והשנים שקדמו לה. וברור שלהיכנס דרך הדלת הענקית ללובי המפואר, רבוד השטיחים ולעלות במדרגות הרחבות-הכבדות לקומת הביניים הצופה על הפאר, מעלה את הדופק, בוודאי את שלי. וגם הידיעה שעוד מעט אפגוש את פארקר, ספייסי ולורה ליני. השלושה, מתגלים במהלך השיחה כאנשים נעימים מאוד למפגש. קווין מצחיק מאוד, ליני מרגשת ומתוקה ופארקר עצמו לא מרבה בדיבור.
בקריירת הבימוי המרתקת שלו המוזיקה היא מרכיב מרכזי ברבים מסרטיו מ"באגסי מלון", "תהילה" ו"החומה – של הפינק פלויד" המוקדמים ועד "הקומיטמנטס" ו"אוויטה" המאוחרים. "לכל סרט שלי יש את הגישה שלו למוסיקה וזה אלמנט חשוב". הוא מודה, אולם הוא לא מתחמק מעיסוקים גם בנושאים חברתיים, מוסריים ופוליטיים, כמו ב"אקספרס של חצות", "בירדי", "מיסיסיפי בוערת", "האפר של אנג'לה" בין השאר. כך גם כאן, ב"דייויד גייל". וזאת למרות שבהוליווד לא אוהבים סרטים של מסר, ולכן היה קשה מאוד להרים את הסיפור הזה, מודה פארקר. "לאולפנים חשוב הכסף ולא האמנות, ולכן אנחנו גונבים מהם את האפשרות לעשות סרטים, והם – את הכישרון שלנו. בכלל, סרטים כמו 'דייוויד גייל' הולכים ומתמעטים בהוליווד, קשה יותר ויותר למצוא להם מימון, לשכנע את האולפנים בנחיצות שלהם. סרטים שיש להם מה לומר, שלא מכוונים רק לדור הצעיר, סרטים שדורשים אורך נשימה ולא חיים רק את סוף השבוע הראשון בקופות".
באותו בוקר מאוחר, למרות שפארקר הוא הבמאי, ספייסי הוא הכוכב והוא מושך איליו את עיקר תשומת הלב. והוא משתעשע במפגש כל הזמן. "לפני כמה שבועות התקיימה מסיבה קטנה בלונדון", הוא מספר. "עליתי על הבמה עם פאה, משקפיים ועקבים כמו של אלטון ג'ון, ושרתי כמה שירים שלו. כמה נדהמו היושבים באולם, כשלפתע נפתח מסך שהסתיר את המלווה ליד הפסנתר, והתגלה אלטון ג'ון האמיתי. הקהל התפתל במבוכה: אז את מי ראינו עד עכשיו על הבמה ?" . ספייסי אוהב לעשות חיקויים, להתבדח, לחפש ולמצוא שעשועים אל מול קהל רציני מדי – ולתקוע לשון חדה בלחיים הוורודות, לעיתים מדי, של העיתונאים שבאים לראיין אותו. אבל כאן הוא עסוק במכירה אינטנסיבית של הסרט החדש שלו והזמן להשתטות מוגבל. עשרים דקות, מדוד על השעון.
הוא הגיע לכאן מלונדון, שם הוא מנהל לא מכבר את תיאטרון ה"אולד ויק" המהולל. את השאלה המתבקשת באשר לזמן שיוקדש מכאן ואילך לקולנוע, מול הדרישות הברורות של ניהול ומשחק בתיאטרון, הוא הודף באלגנטיות מחויכת: "לאור ההצעות שאני מקבל, אראה את עצמי בר מזל אם אמצא תסריט טוב ומתאים אחד בשנה. לצלם סרט זה פרויקט של עשרים יום בערך, אז יש לי יותר מאחד עשר חודשים לתיאטרון, וזה בהחלט מספיק זמן, לא?". בכלל, השחקן הניו יורקי אוהב את עירו, מרחוק. "אני אוהב את ניו יורק בעיקר משום שאני כמעט לא נמצא שם", הוא מודה. "קריירת המשחק שלי מביאה אותי להרבה מקומות בעולם, וזה עוזר לי בפרספקטיבה לעיר שלי". כמובן שטקסטים אלה נשמעים היום, על רקע הקריירה השבורה שלו, פתטיים במידה לא מבוטלת… וחבל. שחקן אדיר.
שנים אח"כ כשהוא מביט על סמבטיון העשיה הקולנועית העולמית מבחוץ, בייחוד זאת המתהווה בין הוליווד לאירופה, מעורב בעיקר בשורה של הרצאות ובוועדות שיפוט בפסטיבלים – מברלין, וונציה וקאן ("אני תמיד מבטיח לעצמי לא לחזור לקאן אחרי כל פעם שאני מגיע, אבל היהירות שלי לא מתירה לי לסרב להזמנה"…) פארקר מביע דעתו על הקולנוע של היום: "אני מאוד חשדן כלפי אנשים שעושים סרטים רק לפסטיבלים. הסרט הקשה ביותר לעשיה הוא סרט שיש לו יושרה יצירתית ומצליח להגיע לקהל רחב יותר. אם אתה עושה סרט אמנות אישי, אינטלקטואלי, רציני, שייראה רק בפסטיבלים, זה בסדר, אבל זה לא באמת מה שהקולנוע אמור להיות. במיוחד אם אתה מעלה אמירה פוליטית. כי אם אתה מביא נקודה פוליטית, אתה רוצה להגיע לקהל הגדול ביותר שאתה יכול".
המרירות שבה התקבל "דייויד גייל" אצל קהל ואכזריות הביקורות שליוו את הסרט והרגו אותו הצליחו לחנוק גם את חדוות היצירה של האיש הזה בפרק חייו האחרון, לאורכן של 17 שנים מתסכלות שבהן כמעט ולא ניסה אפילו ליצור. חבל. אלן פארקר היה במאי נפלא ולפחות בשבילי השאיר אנדרטה או שתיים על דרך חיי המקצועיים, ואת זה אני לא אשכח לו.