אי פעם, בזמנים מתרחקים מאיתנו, בהנץ בהוויה העיתונאית המקומית סימנים של ההיפסטריות התל אביבית, התפרסם טור באחד המוקדים של המעיין המתגבר. לא זוכר אם היה זה ב"העיר" או ב"חדשות" עיקרו היה שיר תהילה לבורות. הכותב היה אחד הבמאים העולים בשדות העשיה הקולנועית, בוגר זה מכבר של החוג לקולנוע של האוניברסיטה שסיפר על הווידוי שלו לבחירת ליבו בליל הנישואין שלהם.
וזה הלך בערך כך : "אני חייב להתוודות בפנייך, לגלות לך סוד שמעולם לא סיפרתי איש", אמר בלחש. הצעירה, אף היא מהתחום נמתחה לשמוע את האמת הנוראה. "מעולם לא ראיתי את "האזרח קיין" של אורסון וולס" הודה. היה רגע של שקט עמוק וחלול, מתח עמד באויר חדר המיטות ואז היא הסתובבה אליו ואמרה "גם אני חייבת להודות "לא ראיתי אף פעם את "חלף עם הרוח..." ואז הוא הוסיף "בחייך, גם את "קזבלנקה" לא ראיתי", והיא מיד אחריו "ואני לא ראיתי את "הולדת אומה", והוא "ואני לא את "זמר הג'אז" והיא "ואני לא את "רשומון". וכן הלאה וכן הלאה נפרץ זרם הקלאסיקות, סרטי חובה לכל סטודנט שהשניים החמיצו, גם כבוגרים של מוסד אקדמי שפעם היה מכובד. שניים שעובדים בתחום שבעצם לא מעניין אותם באמת. שניהם עושים סרטים, קשורים בטבורם לתעשיה.
ובכן גם לי יש וידוי. בניגוד לצפוי, אולי, אני לא הייתי מאותן מטורפי קולנוע שמגיל צעיר רדפו סרטים בכל מקום, בכל צורה ובכל אופן. אלה שברחו מבית הספר כדי להתחמק לאולם החשוך ולשתות בצמא את כל הקסם של הקולנוע, בעיקר ההוליוודי שהגיע לארץ. אלה שעשו כל מאמץ כדי להציץ ולהיפגע ולהחליט, בלית ברירה כי עתידם קשור, איך שהוא בקולנוע. הם הכירו כל סרט שיצא, הם אספו תמונות של הכוכבים הגדולים של בירת הקולנוע, קראו בשקיקה כל סיפור שהגיע על המתרחש מאחורי המצלמות, הם ידעו בעל פה ביוגרפיות, דיקלמו עלילות של סרטים, אספו פוסטרים ודיברו רק על זה.
חלקם הפכו לבמאים בכח, רובם לחוקרי ומבקרי קולנוע ויש גם כאלה שהחליטו לבסוף לא לעשות את הקולנוע למקצוע, אבל נשארו אוהבים שרופים ויודעי דבר כל עוד נשמה באפם. הם הכירו את המלודרמות, סרטי המערב הפרוע, המיוזיקלס, סרטי המלחמה, הקומדיות על גלגוליהן, סרטי המשטרה, הגנגסטרים, את הסרטים האפלים ואת סרטי הראווה, את הסרטים למבוגרים והסרטים לכל המשפחה, הסרטים בלייב והסרטים המצוירים, את אלה בשחור-לבן ואת אלה בצבע. והם זוכרים, משננים את הידע ומשחררים אותו בנונשלנטיות מעוררת קנאה בכל שיחה.
אני לא הייתי כזה, חייב לומר. אני רציתי, ממש מילדות מוקדמת להיות מתופף. כבר לפני תום העשור הראשון לחיי מצאתי את עצמי הולך בצידי מדרכות, מלווה כל מצעד ותהלוכה בתל אביב מפורים ועד יום העצמאות, צועד ליד התזמורת ומהמהם לעצמי את המארשים שהדהדו ברחובות העיר. אם יוסי היה בכינור ומשה בחצוצרה, אני הייתי, שמאל ימין שמאל, פסי בתוף. וכדי לממש את התאווה להכות בעור המתוח בכל גודל ובכל זווית התייצבתי יום אחד במטה התזמורת העירונית ביפו, ליד איצטדיון בלומפילד שהוקם זמן לא רב לפני על חורבות "באסה" האגדי, מעוזה של הפועל תל אביב והכרזתי הנני. רוצה תוף ולהתחיל ללכת. האחראי הסתכל עלי, מדד את גודלי וגילי והודיע לי שהתקבלתי, אבל רק אם אני מוכן בשביל ההתחלה, בשנים הראשונות לצעוד עם חלילית.
שגעון הקולנוע הגיע כדי להחזיק ולא לאבד מאוחר יותר, בסוף התיכון ולקראת הצבא ואת הבור הענק שנפער עד כאן בהכרות האינטימית, בעיקר עם הקולנוע האמריקאי הנפלא בימים של פריחת האולפנים הימים של הקלאסיקה התחלתי למלא בתאווה בלי לעשות שום חשבון קלורי של זמן ומקום. עונת הצייד נפתחה מאז וכך התוודעתי לקיומם של ג'ון פורד והאוורד הוקס, דלברט מאן וג'וש לוגאן, נורמן טאורוג וויקטור פלמינג, ג'ורג' קיוקור, פרנק קאפרה, ראול וולש, ג'ואג' סטיבנס, אדוארד דימיטריק, לאו מקארי, פון שטרוהיים, ארנסט לוביץ' ועוד רבים אחרים של הקולנוע הגדול, היקר והראוותני ושל סרטי ה B הצנועים והחתרניים.
ובכל זאת בלא בריכת דימויים לגמוע ממנה לרוויה, עוגן חוויות שיוטל בים של מראות, סיפורים, גיבורים והרבה רגש, או במילים אחרות בלא קולנוע איזה שהוא הרי אי אפשר. ובמקרה שלי היו אלה הנופים, היערות, השלגים, הבקתות, השדות, ההרים, החיילים, האיכרים ובעיקר הטרקטורים שחרשו לאורכה ולרוחבה של התעמולה הסובייטית במיטבה. הקמה הנעה ברוח והזיעה הניגרת של הקולחוזים והזיכרונות ההרואיים טבולי האהבה והזמר של לוחמי הצבא האדום והנשים היפות עטויות השביסים שחיכו להם מאחור כשיצאו בשירה לקרב. פייר ונטשה, דנובה ודנייפר, ועל כולם זורחת ממעל דמותו של שמש העמים ואימתם, החבר יוסף סטאלין. וכל זה נחשף בעודי עדיין ילד מול עיני הקרועות בישיבה מתוחה במרתף קטן בתל אביב, רחוב דיזנגוף 128 בספריה העמוסה של תנועת הידידות ישראל- ברית המועצות.
זה הכול בשל סבתא אידה, זאת שגידלה אותי כשאימא יצאה מידי בוקר, מוקדם לעבודה בעירייה, לבנות ולארגן את מערך גני הילדים של תל אביב ואבא היה רחוק, בונה את הארץ. מקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם בירושלים ועד הרחבת מצפה רמון והפיכתה לעיירה מודרנית, במונחים של שנות החמישים-שישים אפילו עם מלון חדש. סבתא הייתה זאת שבישלה את הארוחות, לאחר דין ודברים קולני עם אימא (היא לא שמעה כבר כל כך טוב) שהעיר אותי מידי בוקר , סבתא ששמרה עלי כילד, סבתא שלימדה אותי לשחק שח ומהלכים שלא שכחתי שנים ארוכות. סבתא ילידת מוסקבה אמנם דיברה עברית ויידיש ופולנית, אבל קראה רק ברוסית והיא אהבה לקרא, כמעט ספר בשבוע.
מכיוון שעם השנים כבדו רגליה, אני הייתי נשלח עם פתק הוראות לאוצר הספרים ברוסית ששכן כאמור במרתף בדיזנגוף. היום כבר אין זכר למקום אבל פעם, לפני כמה עשרות שנים שכנה בקרן הדרום מזרחית של הרחובות דיזנגוף – גורדון תחנת דלק והרבה מכוניות הרוו בה את צימאונן. ממש ליד, בית אחד לכיוון הכיכר פערה את לועה לרוחב כל הבניין מסבאת בירה "המוזג" קראו לה והיא הציעה הרבה בירות להרבה אנשים שנכנסו צמאים ויצאו ממנה מבושמים מעט אל הרחוב המזרח תיכוני הרותח. בצידו של הבית היה שביל שהוביל לחדר המדרגות ובירידה ממנו למרתף שכנה הספרייה.
שני אולמות גדולים שכל קירותיהם עמוסים באלפי ספרים, רובם ברוסית וביניהן תמונות של דמויות מהמכורה הרחוקה, אישים פוליטיים מן הסתם אותם לא הכרתי אז, והרבה פוסטרים בצבע אדום עם מגל וחרב מוצלבים זה לזה ומסביבם חוסה עליהם אלומה של שיבולים. באותם ימים לא הייתי מודע ובהחלט לא היה איכפת לי הויכוח שחצה את המפלגה הקומוניסטית המקומית בין סנה ומיקוניס, וילנר ותובי שהפרידו את האידאולוגיה לשתי אונות פוליטיות – מק"י ורק"ח. רק הריח הזה של ספרים ישנים וטעמה הטוב של השליחות לטובת סבתא מילאו אותי שלווה נעימה. מידי פעם הייתה נתלית מעל דלפק הספרנית הודעה על פעילות מתוכננת במקום כמו "הרצאה על החיים והאמנות בס.ס.ס.ר. – רישמי ביקור" של משה הלוי , שיחה וסרט אמנותי סובייטי.
וכאן אנחנו מגיעים לעיקר. כל שבוע, במוצאי שבת הייתה הספרייה מחליפה צורה ואופי ומן המחסן היו נשלפים שרפרפי עץ רבים שסודרו שורות שורות אל מול סדין שנמתח ממול ומכונת הקרנה מטרטרת ב 16 מ"מ הייתה נחשפת מכיסויה ממול, בקצה החלל ועליה היו מורכבים גלגליו של סרט שהגיע משם, מהמולדת הרחוקה, נושא עננים של זיכרונות ודמע והמון רגש. ואני, כמו מהופנט ומהונדס הייתי מגיע, נכון כדי להחליף לסבתא ספר, אבל אל תתבלבלו. באתי לטבול בקסם התמונות והסיפורים. זה מתחיל בבית, בחורף נועל את המגפיים, עוטה את מעיל הפלנל המשובץ ויוצא לדרך. נדמה לי היום שגם בקיץ הייתי מצטייד לדרך במגפיים, רוסיה אחרי הכול, אבל כנראה שזה רק חלק מתעתועי זכרוני. ואז היו הפלורסצנטים בתקרה ועל הקירות מגמגמים כיבוי, המכונה מתחילה לטרטר ובריה"מ , בפורמט קטן ולעיתים גם מטושטש הייתה נפרשת לי מול העיניים.
כך ראיתי שם את פאר התוצרת של אולפני הקולנוע הענקיים בבריה"מ מוספילם ולנינפילם (שנקרא האולפן היהודי) ובהם את "אבא של חייל" בסיפור מלא רגש ודמעות על אבא המחפש את בנו הפצוע במלחמת העולם השנייה, מגיע עד הגדוד של הבן כדי לשמוע שהחלים וחזר לשדה הקרב. האב ממשיך בחיפושיו ומוצא לבסוף את הבן אבל רק לאחר שזה נפל בקרב. את "צ'פאייב" סרט ישן מאוד משנות השלושים שכולו זיכרונותיו של גיבור עממי, חייל שהיה חלק מקלגסי הצבא הלבן בימי המהפכה ועבר לשרת את הצבא האדום והרעיון הבולשביקי. את "האדם האמפיבי" על אהבה והרפתקאות בארגנטינה דווקא עם צילומים מרתקים מתחת למים שנערכו בהיעדר תקציב מספק, בים השחור כמובן. את "נפילת ברלין", עוד סיפור על גבורת הצבא האדום במלחמת העולם השנייה על רקע אהבתם של אליושה ונטשה, הוא בקרבות והיא בבית דואגת וכמובן עם הרבה יכולות ונוכחות של סטאלין המנהיג הגדול שניצח בעצמו את המלחמה.
שם ראיתי את "העגורים עפים" גם הוא על רקע המלחמה, אבל מנקודת מבטה של ורוניקה המחכה לאהובה שיחזור מהקרבות, סרט שזכה בפרס הראשון בקאן של 1957 והביא הרבה גאווה לתעשיית הקולנוע הסובייטית והוסיף לה נקודות בעיצומה של המלחמה הקרה. את "העגלה הירוקה" המתרחש ממש בימי המהפכה כשהגיעה זאת לאודסה בדרום וכמובן את "פרח הסלע" , פנטסיה מקסימה על אמן והקשר שלו עם המוזות ועם יצירתו. הסרט שהיה אחד הנציגים הבולטים והמפורסמים של הקולנוע הסובייטי, צולם אמנם בצבע אך הגיע אחרי הרבה סיבובים על מכונות הקרנה מאולתרות בעולם כולו והיה שרוט וצבעיו דהו, אבל הקסם שלו נשאר גם נשאר, בייחוד בעיניים של ילד מוקסם כמוני.
וכמובן עוד ועוד ושוב ושוב הסרטים של אייזנשטיין שאז, בימים קדומים של ילדות, שמו לא אמר לי דבר, אבל עוצמת הקולנוע שלו, ואחרי שנים הבנתי – הצילום ובעיקר העריכה על סוגי המונטאז' שלה (3-4 למתחילים, 7-8 למתקדמים) דחקו את הסיפורים ההיסטוריים שלו עמוק לתת ההכרה. "אניית הקרב פוטיומקין" וסצנת היריות על מדרגות אודסה שהיו חומר לימוד חובה ושינון בימי לימודי הקולנוע שלי ואח"כ ממני לתלמידי כשהייתי למורה ומרצה, "אוקטובר" שחלקים שבו הפכו להיות דוקומנטציה כאמתיים לרגעים מימי המהפכה למרות שהופק שנים אחרי, "איוון האיום", "אלכסנדר נייבסקי" והבל האף שלא נדף מנחירי הסוסים בקרב הגדול על האגם הקפוא כדי להוכיח שהכול צולם באולפן, ו"שביתה".
ובין לבין הוקרנו גם הרבה סרטים תעודיים ויומני חדשות שהביאו את כל ההצלחות הכלכליות, התעשייתיות והחקלאיות של הקומוניזם העולה אל הפיות הפעורים של העולים בכוח שהחליפו את אלה בחזון של הקמת מדינה עצמאית חדשה. והיו שם הרבה פועלים שמחים, איכרים מחייכים מניפים קלשונים ואתים וחרמשים והמון המון המון טרקטורים החורשים בשדות התעמולה. ואני מביט, דומע ומתרגש, לא מבין מילה בהעדר תרגום ומשום שאני אינני דובר רוסית, ומחליט שלא אוכל להעביר את חיי בלי להיות, ולו לשנה שנתיים לפחות, חבר קיבוץ. בסוף, בינתיים, לא יצא…