הרקיע העמוק של הוליווד זרוע במאות, אם לא אלפי כוכבי לכת שהאירו ועדיין מאירים את שמי הקולנוע ומסכיו כבר למעלה ממאה שנים. אבל רק חלק זעיר מהם ידע לא רק לשחק או לשפוך קסם אישי על הקהל, אלא גם לשיר וגם לרקוד וגם לשחק, שילוש נפלא וייחודי, הכי טוב שיש. תערובת שקרנה אך ממעטים, ענקיים באמת. בחבורה המופלאה הזאת נכללו שלושה או ארבעה גברים ובהם ג’ין קלי ופרד אסטייר ופחות היו בה נשים אך למעלה למעלה הפיץ אור נגוהות היהלום המלוטש ג’ודי גארלנד. המלכה עכורת ושסועת הנפש.
47 היו שנות חייה ולמעלה משלושים סרטים היא השאירה בשבילנו מאחור בקריירה מבולבלת וסוערת משוסעת תפניות ומשברים. סרטים ושירים בתוכם, נוסטלגיה רוויית שמחת חיים, אמונה, כשרון ויכולת לצד כאב וצער, והם חרותים כמעט כולם על לוח ליבנו, זורמים בעורקינו כקלאסיקה עליה גדלנו. לכל אלה אין כמעט סימן או זכר בסרט שהנחית עלינו עכשיו רופרט גולד המבוסס על שנותיה האחרונות בלונדון, על פי המחזה “סופה של הקשת בענן” של פיטר קווילטר. את המחזה לא ראיתי אבל הסרט שעובד על פיו לקולנוע ע”י טום אדג‘, ללא כל ספק חוטא לא מעט לדמות המסחררת והמסוחררת, המתייסרת והמייסרת הזאת של האמריקאית הקטנה שליבבה את עולם המיוסיקל, עולם פלאי הקרוב כל כך לליבי.
לא יודע מה קורה לקולנוע בעת האחרונה שהופך את לונדון להוספיס של כוכבים הוליוודיים נופלים. לא מזמן נשלחו לגלות האנגלית לורל והארדי, וודי אלן מסתובב כאן כבר מזמן ועכשיו מגיעה הנה גם גארלנד ככישרון בסתיו חייה שבאה להשיל כאן את שארית עלי היכולת והתהילה שלה. גארלנד של “ג’ודי” היא שבר כלי, אישה הרוסה שהעבר הזוהר שלה כבר לא מצליח יותר להאיר לה את הדרך, אפילו לא כדי לפרנס את עצמה ואת ילדיה.
אני לא יודע אם מישהו מצעירינו מכיר את הזמרת-שחקנית הזאת או ראה יותר מסרט אחד שלה זולת “הקוסם מארץ עוץ“, למשל. שמות כמו “Babes in Arms” ” או סדרת “אנדי הארדי” עם מיקי רוני, “לי ולנערתי”, “פגוש אותי בסנט לואיס”, “הפירט”, “Easter Parade “, Summer Stock “ שהיה הסרט האחרון שעשתה ב MGM, ממלכת הקולנוע המוסיקאלי של הוליווד, “כוכב נולד”, “יום הדין בנירנברג”, “ילד מחכה” או “I Could Go on Singing “ סרטה האחרון שסיפורו נושק לעלילת סרטו של רופרט גולד, האם הם אומרים משהו לבני הארבעים ומטה. ואם מפגש שאמור להיות מרטיט עם זיכרון נעורים אינו סיבה, למה לבוא ולראות את סיפור הפרק האחרון בחייה שאין בו דבר שמזכיר את הכישרון הגדול שהעלה אותה לפסגה והטיל אותה משם לסיום חיים טראגי.
את גארלנד אנחנו פוגשים כאן באחד מרגעי המשבר הללו בתחנה הסופית של חייה כשהיא מגיעה לשורת הופעות בלונדון, משאירה את שני ילדיה הצעירים בארה”ב, במשמרתו של בעלה לשעבר סידני לופט, אבי הילדים ומנסה לאסוף מעט משאריות התהילה במועדון “שיחת העיר”. אבל מצבה הפיסי והנפשי המעורער תלוי מעליה וגם כאן, כמו במקרים לא מעטים בימי הזוהר שלה בהוליווד, יצר ההרס העצמי דוחק אותה אל האבדון האישי והמקצועי. אכן רגעים קשים, אבל רובם מנותקים לחלוטין רגשית ועלילתית, חסרי הקשר למי שאינו מכיר את הנפשות הפועלות.
כדי להעמיד רגל שניה שתייצב מעט את הסיפור מקפיצים אותנו גולד-אדג’-קוויטר אל תחילתה של הקריירה המפוארת, לימי ילדותה של גארלנד ב MGM ממלכתו של העריץ הנורא לואיס ב. מאייר, בעל הבית חסר הרחמים שרדה בכוכביו ובכוכבותיו בזרוע נטויה ובחסות חוזים דרקוניים שלא אפשרו נשימה חופשית. מאייר היה אמנם זה שגילה ודחף את גארלנד, בת 17 בלבד (למעשה היא התחילה את ההופעות על הבד עוד קודם, עם סרט קצר ראשון והיא בת 7 בלבד) ונתן לה את האפשרות להיות כוכבת-עד ב”הקוסם מארץ עוץ” אחרי 11 סרטים שעשתה באנונימיות יחסית, אבל המחיר הנפשי היה גבוה. סדר יום הדוק מאוד, השגחה מתמדת של אומנות וסוכנות ומזכירות, דיאטות מכאיבות, טיפול בכדורים שהמריצו אותה והרדימו אותה חליפות ובעיקר לחץ אישי מאוד לא מתון מצד הבוס הגדול, התנהלות שלא היה עובדת היום בסטנדרטים המחמירים של התקינות הפוליטית. מהר מאוד גילתה הילדה האמביציוזית מגראנד ראפידס מינסוטה שהיא כבר לא תחזור יותר לקנזס, לעולם. אבל האם כאן נעוצה באמת סיבת יצר ההרס העצמי ?
בין שתי תקופות אלה מתנדנד לו הסרט ובאין יתד אחרת הוא נסמך על הופעת החיקוי המוערכת של רנה זלווגר (הוליווד אוהבת את זה ולכן העניקה לה את האוסקר רק עתה) שעושה מאמצים להראות ג’ודי, להתנהל ג’ודי, לשיר ג’ודי. אבל לא בכל הדיסציפלינות הללו היא מגיעה לקרסוליים של המקור. זלווגר, שהקריירה המקצועית שלה עברה גם היא כמה עליות ומורדות עושה אמנם כמיטב יכולתה ולרגעים מצליחה אפילו לשכנע בכנות הופעתה, גם בעזרת איפור מדוייק, אבל אם נספור את כמות המעברים הרגשיים שלה נוכל להסתפק בפחות ממספר האצבעות ביד אחת. נכון תאשימו בעיקר את גולד שלא מציע לה מנעד רחב יותר של מאפיינים מלבד החיוך המתייסר משורבב השפתיים, אבל בסיכומו של סרט ומלבד התפרצות אחת או שתיים, הכל מתנהל כאן בישורת די מיובשת.
אחד המרכיבים שחסרים, ממש כאן, ומוגשים לנו במשורה היא השירה של גארלנד. הצד החזק באישיותה הבימתית המהפנטת. כמו בסיפור על האיכר הסיבירי שהעריץ את יאשה חפץחשב שידע עליו הכל ולמד להפתעתו, כשפגש אותו שחפץ יודע גם לנגן בכינור, כך כאן. מעט מידי אנו לומדים על הלהיטים של גארלנד, על ההופעות שלה, גם בלונדון, גם עם בתה ליזה מינלי וההדיוטות יכולים להיות מופתעים ש-הי, היא גם שרה…
אז מה נשאר מגארלנד ב”ג’ודי” ? לא הרבה. שבר כלי, עליבות נפשית, חוסר מקצוענות, אכזבה מהגברים שבחרה בהם. אז של מי החיים האלה, לעזאזל ? ורק בשביל הספויילר – כמה חודשים בלונדון אחרי שנגמר הפרק בחייה שמסופר עליו כאן, היא נמצאה באמבטיה ללא רוח חיים. הגרסה הרשמית היתה כמות יתר של תרופות. אבל בשביל המעריצים, זה קרה כי פשוט נשבר לה הלב.
“ג’ודי, מעבר לקשת בענן” – 7 בסולם אורשר
Judy