"השמן והרזה" – נוסטלגיה מוחמצת, 7 בסולם אורשר . גידי אורשר

לפני כמה עשרות שנים, בימים שעדיין התקיימו בארץ צרת המידות שלנו הצעדות שארכו ארבעה ימים בדרך לירושלים הקימו המארגנים נקודת כינוס בעמק האלה, בואכה בית שמש. שם היו מצטופפים בכל לילה אלפי הצועדים למנוחה שהפרידה בין יום של הליכה אחד למשניהו. מחנה אדיר של אוהלים ומתקנים לשתיה, רחצה, מזון ומוסיקה שעזרו למשתתפים להירגע, לנוח ולהעביר את הלילה. הרבה מהקבוצות המאורגנות היו של תלמידים מבתי ספר תיכוניים שראו בצעדה מפעל ציוני והכרזה על עצמאות בימים שזאת היתה עדיין צעירה ומגמגמת.

ויהי לילה ויהי בקושי יום, חמש בבוקר וכל המחנה ישן בניסיון לאמץ עוד כמה דקות של מנוחה ואוגר כוח לפרק נוסף של צעידה מפרכת ולפתע הרמקולים רועמים בכל הכח, מנערים בווליום אדיר את כל הנרדמים   וזועקים "בוקר טוב !!!!!!  לקום כולם !!!!!!  רק מקס פיין !!!!".  שתבינו, מקס פיין היה אחד מבתי הספר שהשתתפו בצעדה, עשרות בודדות של תלמידים מסך אלפי האחרים. וכך, למרות שהפניה היתה לקומץ, היא טילטלה כמובן את כולם.

אני נזכר ברגעים אלה כל אימת שאני נפגש באירוע שנושף בחוסר הבחנה ברבים כדי לעניין למעשה רק מעטים. "השמן והרזה", סרטו של ג'ון ס. ביירד (במקור הוא נקרא "Stan & Ollie " מדויק ונכון יותר) הוא סרט המכוון לקהל רחב שבא כדי לצחוק וליהנות  אך נוגע באמת רק בחלק זעיר ממנו. אותם שהסיפור של זוג הקומיקאים שהצליחו לחצות את מחסום הקול ולהשפיע כל כך על עולם הקומדיה הקולנועית מעניין אותם. אבל גם כאן ההחמצה צורבת והסרט מתרכז כולו במורד הקריירה שלהם, בימים שבהם למעשה כבר לא היו יותר סרטים של לורל והרדי. ועוד, אין בסרט דבר המאיר תובנה שהיא על מקומם, חשיבותם, תרומתם, הבנתם, אמנותם של השניים ומלבד תחושת נכאים די פלגמטית הפוגשת ביצוע מבריק של חיקוי מטעם שני השחקנים בתפקידים הראשיים וצוות מאפריהם. הקומדיה המובטחת נשארת רק במידע המוקדם ובחומר הרקע.

הקומדיה הקולנועית (יש לומר הראינועית) המוקדמת היתה רובה ככולה סלפסטיק. הומור פיסי, ראשוני ותזזיתי שהרבה במעשי ליצנות אלימים למראה שבהם היו הדמויות מאתגרות זאת את זאת בעיקר במכות, דחיפות, הטחת עוגות בפרצוף והרבה מרדפים. חלק נכבד מהנאת הצופים היה להזדהות עם הדמות הראשית, לכאוב את כאביה ולהריע להצלחותיה בהכנעת אלה שבאו מולה. מרכיב חשוב בקימום ההזדהות היה פיתוחן של דמויות מוכרות שחזרו שוב ושוב למסך בהרפתקאות שונות. וכמו בקומדיה דל ארטה ששמשה מיטבעה ז'נריסטית, היו אלה דמויות סטראוטיפיות עם מרכיבים ברורים. כך נולדו הכישרונות של בסטר קיטון (שסרט גם עליו מוקרן היום בקולנוע), בן טרפין, הרולד לויד ועל כולם צ'פלין כבודדים, האחים מרקס ולורל והרדי כזוגות וקבוצות.

כל דמות כזאת היתה בעלת מרכיבים ברורים ומזוהים. קיטון היה הליצן העקשן חסר ההבעה, לויד הממושקף ניסה לטפס במעלות ההצלחה הכלכלית והרומנטית, טרפין היה הפוזל המשעשע, האחים מרקס היו האנרכיסטים וצ'אפלין היה זה שהבין שצריך להטביע כל סלפסטיק במנה גדושה של מלודרמה כדי להיות הדמות הבולטת, המרגשת והמשפיעה מכולם. לורל והרדי היו הצמד האולטימטיבי, זיווג של ניגודים האחד רזה והשני שמן, מופע חיצוני שסימל והדגיש את קיומם. האחד תמהוני והשני מעשי. האחד מסתבך והשני מנסה לחלץ. השניים שהחלו את הקריירה כל אחד לחוד. סטן לורל האנגלי בלהקתו של פרד קרנו שהגיע למסע הופעות באמריקה ונשאר (צ'פלין היה חבר באותה להקה) ואוליבר הרדי שבא מג'ורג'יה הדרומית להוט להשתלב בעסקי השעשועים. השנים זווגו לצמד ע"י האל רוץ' ממפיקי הקומדיה הבולטים באותה עת והיו להצלחה מסחרית כבר באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת.

הולדת הקולנוע ומותו של הראינוע, מהלך היסטורי-טכני-מהותי חריף שהתרחש במהלך שנתיים בסוף אותו עשור הותיר חללים רבים שנשארו מאחור בתעשיה הצעירה ששינתה פניה והשפיעה במיוחד על ז'אנר הקומדיה. לא עוד ליצני קרקס אילמים וגמישי גוף במרכז העלילות, אלא שחקנים שיכולים היו לשגר בהצלחה בדיחה. הקומדיה, כמו הקולנוע כולו למד לפטפט. סטן ואוליבר צלחו את המכשלה בתערובת של מבטא אנגלי ודרומי, ביכולת לשיר ולנפק בדיחות ואפקטים ווקאליים ומאז ועד סוף הקריירה העשירה מאוד שלהם ספרו ביחד וכל אחד לחוד למעלה ממאתיים וחמישים סרטים, כולל הכל.

אל מול מכמנים עשירים ומגוונים אלה של יצירה פילמאית משעשעת, לעיתים אלימה ולעיתים סוריאליסטית אך תמיד מצחיקה ואבסורדית מציע עכשיו ג'ון ס. ביירד דווקא את רגעי הדעיכה. הסרט עוקב אחרי שנים אחרונות של הקריירה שלהם, מתנפצים על כוונה לעשות עוד סרט אך ללא הצלחה ומסתפקים במסע הופעות תאטרלי באנגליה ובאירלנד באמצע שנות החמישים.

הקומדיה הפילמאית נדחקת לממדים המצומצמים של הבמה ובאין גגים חדשים חוזרים השניים על מה שהביא להם תהילה, בעבר. כדי להרחיב מעט את היריעה מגניב הנה ביירד גם את נשותיהם של השניים, לוסיל הרדי הגרומה והעצבנית ואידה לורל המצויידת באקסטרווגנצה ובמבטא רוסי בולט. לורל והרדי מתחילים את מסע ההופעות שלהם ויונקים ממנו את שאריות ההערכה העצמית שלהם. לורל ממשיך לפתח רעיונות וכתיבת תסריט לסרט על רובין הוד שלא יופק והרדי נאבק במצבו הבריאותי המתדרדר המקשה על השניים את החיים המקצועיים עוד יותר.

הנושא של הסרט היא הזוגיות. של שני השותפים, זאת שידעה עליות ומורדות גם ביחסים האישיים וגם באלה המקצועיים הכרוכים בהם וגם של נשותיהם. זאת עם זאת וזאת כנגד זאת. הוא בודק נאמנות, חברות, התאמה, צורך הדדי ואפילו מוסיף רמיזות על בגידה. והשאלה היא האם התקופה הקשה בחייהם היא הנכונה להעביר את הבחינה הזאת במקרוסקופ הקולנועי או שאולי צריך היה להתרכז בימים תוססים יותר. האם המלנכוליות הסנטימנטלית המלווה את האירועים, חלקם גם טראגיים מתאימה לבדיקה של מקומם בהתהוותה של הקומדיה הקולנועית. זה המקום שבו נאבקים האופטימיות ההכרחית והיאוש המצטבר ואני לא בטוח שפרק זה בחייהם מייצג משהו מהיכולות, ההישגים או האישיות של השניים.

הוסיפו לזה בימוי די נרפה המאיט את הקצב המטורף שבו חיו ופעלו לורל והרדי והרי לכם עוד סיבה להחמצה. את הטעם התפל מנסים להציל, ובהצלחה שני השחקנים בתפקידים הראשיים. סטיב קוגן שנמצא כאן בשדה שונה לחלוטין בקריירה הקולנועית שלו  כלורל וג'ון סי ריילי שהוכיח כבר שהוא יכול הכל כהרדי, בעזרת האיפור המדויק עושים בדמויות הללו נפלאות. ההתנהגות, המחוות הקטנות, הדיוק המהמם יוצרים אשליה כמעט מושלמת שמחייה על המסך את שתי האגדות. ולא בכדי היו השניים הבחירה הראשונה של הבמאי לתפקידים. גם שירלי הנדרסון ונינה אריאנדה בתפקידי הנשים, תומכות נפלא ברגעים בהן הן ממלאות את המסך לבד וליד בעליהן.

"השמן והרזה" הוא סרט נוסטלגי עם כוונה לעורר אינסטינקטים. הוא אמנם נכשל כמסמך היסטורי מספק שיכול להקיף את גוף העבודות הרחב של השניים ואולי הוא יאכזב את מי שרוצה להיזכר בימי הזוהר של הסלאפסטיק עליו גדל הקולנוע, אבל כמה רגעים ומעמדים שבו יכולים לסחוט בכל זאת דמעה קטנה של התרגשות.

"השמן והרזה" – 7 בסולם אורשר
Stan & Ollie

רוצה לשתף ?