אם זה היה ביקור בר מצווה היו דנזל וג'ון דיוויד וושינגטון נוטים ללא ספק לשים פתק בכותל בבקשה להמשך הצלחות קולנועיות, אבל האב והבן המבקרים עכשיו בו זמנית על בדי הקולנוע שלנו, הבן ב"שחור על לבן" התוסס של ספייק לי והאב בהמשכון הדלוח "נקודת שוויון 2' לסרט פעולה שביים שוב אנטואן פוקואה, כבר לא בגיל הנכון. דייויד אמנם רק בראשית הקריירה שלו אבל הוא כבר ג'לוב בן 34 ואבא דנזל עקף כבר את ה – 60 לפני שלוש שנים ולמרות שהוא נראה נפלא לגילו נראה שהוא חייב להתחיל לחפש נראטיב אחר לסרטיו. האקשן כבר לא יושב עליו טוב בוודאי לא כמוטיב מרכזי של הדמויות שהוא מביא איתו למסך.
לאחר שבנה לעצמו את התדמית של השחור הכי לבן של הוליווד, מה שאומר בדרך כלל דמויות חיוביות הלוחמות בעזרת כמויות משתנות של אנרגיה ברע האולטימטיבי והאנטי ממסדי (תלוי ברמתו של הסרט ובמידת תחכומו), ולאחר שנפגש בספייק לי שהחזיר אותו עם מכה קלה בכנף לשורשיו, ואולי גם אחרי שהפך למגה סטאר של הקולנוע הרשה וושינגטון-אבא לעצמו לעבור גם לצד השני של המאבק בין הטוב לרע ולגלם גם את המסוכן והמאיים. חייבים כאן לציין שהוא לא הגזים בטבילת האצבעות במים המעופשים של הצד האפל של החוק והצדק, כי זה בלבל את האינסטינקטים של הצופים – וזה מסוכן.
הקשר שלו עם פוקואה, במאי מעניין אך לא יציב מצידו שטלטל אותו בנדנד זה, הביא אותו כאן לעשות בפעם הראשונה סרט המשך למה שהיה הצלחה יחסית, אבל הוכיח שוושינגטון קשישא נמצא קרוב קרוב לסוף דרכו בז'אנר זה הדורש כושר גופני ויכולות של זריזות המתמעטים בגילאים המתקדמים. מסביב עדיין לא רואים את זה אצל טום קרוז (כעשר שנים פחות) והרבה יותר אצל ברוס וויליס (בן גילו). לא נזכיר כאן את סטאלון ושוורצנגר שעושים היום רק פרודיות (חלקן בלתי להתכוון) על עצמם והמיתולוגיה שלהם…
וושינגטון את פוקוואה מבינים כנראה את המצב ולכן גם בסרט שיש בו רגעים אה-לה שדות הקטל של ברוס לי, הגיבור רוב הזמן מכונס בעצמו, ספון בהרהורים ומחשבות ובולם את הפעילות הפיסית של עצמו. הבעיה היא שרגעים אלה שאמורים להוסיף נופך של רצינות ומתח למתרחש רק פוכרים את העלילה הדקה ממילא ומבזבזים זמן על חשבון הדמיון המודרך של הצופים בכח.
להלן המשך הרפתקאותיו של רוברט מק'קול, פעם סוכן CIA שפרש מעבודתו אך לא איבד את האינסטינקטים שלו ועובד היום כנהג מונית. אבל הקשר שלו עם המציאות המתכערת מסביב לא מתיר לו להשאר אדיש והוא מתערב בחייהם של צעיר שחור המחפש את דרכו בחיים בצורך לבחור בין פרודוקטיביות לסמים וגבר זקן איתו מפתח מק"קול קשר מיוחד. החיבור שלו עם קו העלילה המרכזית מתפתח לאחר שידידתו מימים בסוכנות הביון נרצחת בבלגיה והחוטים מוליכים הישר לוושינגטון הבירה. ומכאן, מרחק של טיסה פנימית בלבד, אפשר לנסות לחפש נקמה. ובכן הנה עוד סרט שמושך אותנו למעורבות בעינייני ביון ולעולם השקרים המתעבה מעליו.
מאז "שלושת ימי הקונדור" המכונן (סידני פולק 1975) עם רוברט רדפורד שמנסה להבין מה נפל עליו ומי החברים הבוגדניים כולל המנהלים שמסביבו ב"חברה", מנסים העוסקים בז'אנר למלא את הסיפורים שלהם בפיתולים המסבכים ואולי גם מעבים את העלילה והמשמעות וכמובן גם העניין. כמו שהגיבור לא יודע מהיכן תבוא הרעה, כך גם הצופים. נאמנים תאורית היצ'קוק וזוכרים את ימי הסרט האפל מנסים יוצרי הקולנוע המרתק הזה להושיב אותנו כל הזמן על קצות הכסא ממוללים בחולצותינו.
לא כך פוקוואה וושינגטון. כאן העלילה דלה, מינימליסטית, חד ערכית, מציעה כמה רגעי קונג פו שחולפים כברק ומניחה סימני דרך הפוערים בורות של אי אמינות וחוסר קשר בין רגע אחד למשנהו. זוכרים (זוכרות) את משחק הקלאס שבו אנחנו קופצים ממשבצת למשבצת ? זה פחות או יותר מה שקורה גם כאן. קפיצה מסיטואציה אחת לשניה, לא תמיד מוצדקת ובהירה. ועם דלות חומר כזאת, עם הבנה ששום דבר מפתיע באמת לא יקרה – ברורה לנו ההתנהלות הסיפורית כבר לפני שמגיעה מחצית הסרט. ואת המסר ש"העולם הולך ומאבד את הסדר החיוני שלו" ו"שאי אפשר לסמוך גם על מי שאמור לשמור עלינו" ושערכים מתחלפים בחמדנות כלכלית וגבולות נאמנות נפרצים הרי אנחנו משננים כל יום גם אל מול החדשות במציאות המוטרפת שלנו.
סרט אקשן למי שבא לנמנם בקולנוע (היה אחד כזה, לפחות באולם).
"נקודת שוויון 2 – 6 בסולם אורשר
The Equalizer 2