קשה לדבר היום על "פוקסטרוט", סרטו המצמית של שמוליק מעוז בלי להתייחס למהומה הפוליטית, בעיקר שעורר ולביקורת שהוטחה בו, בעיקר מצד אלה שאפילו לא טרחו לראותו. אבל הפינה הזאת עינינה ביקורת קולנועית ולכן נפרד לרגע מרעשי הרקע לטובת בדיקה סובייקטיבית. במקרה הזה 10 בסולם אורשר.
"פוקסטרוט" הוא סרט גאוני שמציג באופן ויזואלי נפלא את האנומליות של החיים שלנו בארץ אוכלת את יושביה סתם. זה סרט על כאב, על בזבוז, על הקושי לבנות מחדש את מה שנהרס, סרט על חיפוש נחמה, סרט של חשבון נפש. אם יש בו ביקורת היא אינה מופנית לעבר חיילי צהל, אולי גם הם הקרבנות של המצב, אלא אל מי שמדריך את מהלכיה הפוליטיים, הקיומיים, הביטחוניים, האזרחיים והצבאיים, המוסריים של מדינת ישראל. זהו סרט שיודע לחבר באופן מופלא את האישי, האינטימי, הפרטי עם הכללי והציבורי. את התמונה הקטנה בתוך הבית פנימה עם הגדולה של המרחבים הריקים ועושה זאת לא רק בסלאלום עלילתי, אלא גם בסגנון הבימוי, הצילום והמשחק.
"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים ברורים ולסרט אנימציה ועוד סצנת סיום. מצורך ברור של המנעות מספוילר לא אתאר את סצנת הפתיחה והסיום של סרט ובאשר לסצנת שהפכה להיות מושא התקפתם המשולבת של ההם שלא ראו, רק אומר שהיא אמנם מטילה צילה על הסרט כולו אך אין בה דבר שמתיחס אפילו באפס קציה של ביקורת לצהל או לחייליו. אם יש כאן איזו זעקה הרי היא מופנית לגורל האידיוטי, לסתמיות הנוראה של המקרה או למקריות הנוראה של הסתם ואולי גם לאלוהים אם יש כזה המכוון דרכי חיים.
בעוד שהחלק הראשון שתוקע מהשניות הראשונות אגרוף בבטן עד שהלשון יוצאת מהגרון החוצה, והחלק השלישי הם ריאליסטים יותר – אמנם בשני מישורים של מודעות אישית (צריך לראות את הסרט כדי להבין) החלק השני שעל סצנה אחת שבו יצא הקצף, הוא מופשט. אלגוריה, מטאפורה על על הטמטום של הכיבוש. האויליות של ניהול המשבר במקום לנסות ולפתור אותו..
קבוצה של חיילים יושבת בשלולית במדבר, אי שם בבקעת הירדן החולית והגשומה, חיה במכולה ריקה ושוקעת (כמה סמלי) כל יום יותר ויותר בבוץ. תפקיד ששת הבחורים – להפעיל מחסום על רצועת אספלט דקה שהולכת משום מקום לשום מקום ולהרימו כל אימת שעובר גמל או מכונית פלסטינית מזדמנת. התהליך קבוע ורשום בנוהלים : עוצרים, מאירים (אם זה בלילה), מבקשים ניירות, בודקים במחשב, לעיתים מוציאים את היושבים במכונית לעמוד לצידה אפילו אם יורד גשם ומשחררים לדרכם. וכך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה וחוזר חלילה. ובלילות החורף הקרים, בדרך כלל שום דבר לא קורה.
למרות הסיטואציה היום יומית, המטומטמת הזאת מצליח מעוז לשוות לרגעים אלה נופך אחר, קסום של מחזה אבסורד, בקט ויונסקו במיטבם. הכל הזוי, תאטרלי, מתנהל בקצב מהפנט מדגיש את הריקנות של המצב. ואז פתאום אקשן, פחד, בהלה, יריות וארבעה פלסטינים צעירים הרוגים. ככה סתם, כמו המחסום, כמו הצעירים שיושבים בלי צורך בשום מקום. הפקודה באה מגבוה – לא יהיה כלום כי לא היה כלום. קוברים את ההוכחות מכסים את התחת. ורק החול ידע את הסוד. אבל, לא לעד. מה שהוסתר יתגלה באחד הימים, מה שנקבר יחפר ואור השמש תרפא את המורסות.
פוקסטרוט הוא סרט מכונן, נבואי אפילו אחד הרגעים שמקפיצים את הקולנוע הישראלי לרמה גבוהה יותר. השפה הקולנועית המלוטשת היא זאת שהביאה לו את הפרס בוונציה, את ה"אופיר" והיא שתדחוף אותו הלאה לאוסקר האמריקאי. וכנראה גם עמוק ללב ולמצפון של מי שיראה את הסרט.
"פוקסטרוט" – 10 בסולם אורשר.