"איט אנד ראן" – מוצר בריחה בסיסי

כמה נחמד מצד אנשי ערוץ 10. פינו לי את יום שלישי, 9:00 אחרי החדשות. כי אחרי הטעימה הראשונה של אתמול, אני ל"איט אנד ראן עם נאור ציון" לא חוזר. 

ברורה הכוונה – סדרות עם אוכל זה הולך ברייטינג, אז למה, בעצם לא לרוץ ? הבעיה היא שיש לנו את גידי ואהרוני במסעות שלהם, תערובת של הומור, חביבות וידע שטבול בתפאורות מן העולם. ויש לנו את "בואו לאכול איתי" עם הדיבוב של שי אביבי, תערובת של צביעות, קנאה, אמביצית יתר וכניסה לדירות הפרטיות של אזרחי ישראל שהופכים לסלבריטאים לרגע. ויש את "מאסטר שף" עם חיים כהן, יונתן רושפלד, מיכל אנסקי ואייל שני בתערובת של ניצוצות של בישול ויכולת, לשכה סוציאלית ומועדון ספרותי. יש את "משחקי השף" בתערובת של ליגת פוטבול וכיתת אומן ונגיעות של הצעות למתכונים ויש עוד מליון ואחת תוכניות בישול של אהרוני ובתו, של שגב משה, קרין גורן, צחי בוקשסטר, ועוד ועוד יו ניים איט.

בימים כאלה של עונת מלפפונים (עוד אופציות למתכונים) כשהסוכנים המקורבים לראשי המחלקות בערוצים השונים מחפשים עיסוקים והכנסות לטאלנטים שלהם, הכל כנראה הולך. או רץ, כמו במקרה הזה. תוכנית שבמקרה הטוב היתה ממוקמת בשעות לפני הצהריים זוכה כאן לפריים טיים, מה שעושה אולי טוב למי שרוצה לנשום קצת ביום עבודה שכולו שיבוצי תוכניות, אבל רע לכל השאר. בבוקר ממילא המסך שייך לקהל מזדמן ולא מחוייב של מספרות, קופת חולים או חנויות לממכר מכשירי חשמל. אבל בערב, ברואדקאסטינג, אפילו מול העייפות המצטברת, זולגת מהמרקע הדליחות של התוכנית, חוסר המקצוענות, המניפולטיביות הפרסומית והקלות הבלתי נסבלת של "להרביץ סדרה" ותראו שיאכלו גם אותה.

נאור ציון מעולם לא היה כוס התה שלי, גם ללא כוס הגזוז. ההומור המתגסס שלו, עבה כעור של פיל וכבד כמוהו לא הצחיק אותי ואם הוא עשה את זה לאחרים – זה בסדר. אבל לקחת את האיש הזה שאין לו שום מושג בקולינריה והייתרון היחיד שלו בנושא זה הבודי בילדינג והריצה  ולשים אותו אמנון אברמוביץ' של האוכל, זה כבר יותר מידי.

האיש רץ בגסות (באמצע רחוב הומה בניו יורק ומפריע לתנועה), פוגש אנשים בגסות (בעיקר קבוצות של פרגיות צעירות מכל רחבי אמריקה – הוא אוהב להקות של בנות מתוחכמות פחות ממנו, בלודיניות אם אפשר, שבאו לעיר ומשמשות תפאורה סקסיסטית לאיש בגופיה-או החליפה ההדוקה), עושה סטאנדאפ ביקורתי גס על תוכניות טובות ממנו (הקטע שלו ביוניון סקוור על גידי ואהרוני ועל צופית גרנט לא רק שכולו גסות רוח, הוא גם סיבה לאמבולנס של שרותי בריאות הנפש לאסוף אותו למחסה קצר. אבל בעצם ניו יורק מלאה בכאלה…) ומתעלק על אנשים ברחוב בגסות (הצעירה שאומר לה – תחשבי על אוכל ועכשיו תאכלי את זה עד שאני חוזר…).

מכירים את הסיפור על ההוא שמספר בנפלאותיה של פריז ? עיר נהדרת והכל בחינם. אתה נכנס למסעדה, אוכל ולא משלם. אתה נכנס למלון מפואר, ישן ולא משלם. אתה נכנס לחנות ברחוב הראשי, לוקח כל מה שרוצה ולא משלם. "מתי זה קרה לך " נשאלת השאלה – לא לי, לאחותי.  באדפטציה לא מסובכת אפשר להעביר אתת זה לניו יורק, כאן ולסבריטאי התורן, נאון ציון, כאן. הוא נכנס למקומות, אוכל, מראה פרצוף מתענג, פולט כמה שטויות בסופרלטיבים, והולך הלאה. וכשזה מתחיל ב"הכי טוב שיש", הפיצה, ההאמבוגבר, הטעימות, היין, המסיבות, הרוף טופ,  לאן זה כבר יכול לעלות. צפוף שם במעלה החובות לחסות.

קצב היסטרי וחוסר הנשימה זה הדבר המציין את ארבעים הדקות הטלויזיוניות המעצבנות הללו של "איט אנד ראן עם נאור ציון". הכל מהר, בלי לראות את הפרטים. הגודש, הגודש. כל מורה מתחיל יודע שכדי להטמיע ידע בתלמיד צריך לחזור כמה פעמים על החומר. אז למה התוכנית הזאת, אני שואל, אם לא להעביר אינפורמציה ולהטמיע ידע בנוסעים הפוטנציאלים לניו יורק. אבל זה לא מעניין את ציון, שאפילו אין זמן לרשום את ההמלצות המסוננות היטב שלו. הוא בטיול, הוא אוכל יפה, מבלה יפה, רואה עולם, מישהו משלם ואתם יכולים להתפוצץ מקנאה.

אז מה היה לנו ? לא מספק אינפורמציה, לא משביע, לא מרווה, לא מצחיק, לא מעניין, מטריד, מעייף. שיבושם לבחור. עברתי לערוץ 2.

 

רוצה לשתף ?