ב 7 באוקטובר 1996 נפל דבר בעולם הטלוויזיה המדווחת חדשות. רופרט מרדוק, איל תקשורת אוסטרלי שהשמש לא שוקעת לעולם מעל עסקיו חובקי תבל מסידני ועד ניו יורק השיק צעצוע קטלני חדש שלו, את ערוץ הכבלים "פוקס ניוז" והטיל כך פצצת מצרר רבת עוצמה שפוררה את האמון בדיווחי האקטואליה של כל הרשתות האחרות. בראש הארגון החדש שלו הוא העמיד את רוג'ר איילס, שוביניסט קיצוני רחב גוף שלקח על עצמו לבנות מערכת שתערער את הביטחון העצמי והאמינות של כל ערוצי התקשורת האחרים, להם קרא "ליבראלים" או "שמאלנים". ההבדל בין פטריוט לשוביניסט הוא שפטריוט אוהב את ארצו, שוביניסט שונא את כל האחרים. ואיילס שנא הרבה והיה שנוא על רבים. אבל מבחינת מרדוק והמפלגה הרפובליקאית הוא היה האיש הנכון למשימה הנכונה.
איילס הגיע למרדוק עם נסיון לא קטן ברדיו, בטלוויזיה וגם ביעוץ פוליטי לפחות לשני נשיאים עד שזכה לבנות את המבצר השמרני-ימני-קיצוני-שוביניסטי שלו בקצה סקלת שרותי הכבלים האמריקאים ולקדמם לראש טבלת הרייטינג. הוא יליד אוהיו, בן למשפחת רד נקס שמרנית היה עורך תוכניות רדיו בזמן לימודיו, ועבר להפקות טלוויזיה בקליבלנד, שם נדחק עם מרפקים רחבים ובלא מעט אסרטיביות קדימה לתוכניות שהגיעו גם להפצה ארצית. המפגש שלו עם הפוליטיקה הינץ בתקופה שבה ניקסון היה במרוץ לנשיאות ולא האמין בכוחה של הטלוויזיה שבגדה בו משכבר, באותו עימות עם קנדי שעשה את המועמד הדמוקרטי לנשיא נערץ.
מאז, בדילוגים מועילים מאוד מהפוליטיקה (אחרי ניקסון היה מעורב בקמפיינים של רייגן ובוש האב) לתקשורת הוא הפך להיות אחת הדמויות החזקות והמשפיעות במפלגה הרפובליקאית כשהוא רוכב על מסרים פרובוקטיביים המבוססים על הפחדה, שנאה וספקולציות שרבות מהן פשוט לא היו נכונות. מרדוק קנה את האידאולוגיה שלו – לשדר לחלקה הגדל של האומה עם הדעות השמרניות שנמאס לה היחס הביקורתי של העיתונות הליבראלית השולטת ברשתות הגדולות אותן הגדיר כ"קומוניסטיות" ו"אוייבות הערכים האמיתיים של האומה". למרדוק הרפובליקאי היה נוח לעמוד מאחור ולשחרר את האריה הטורף לזירה של עולם החדשות כדי לקרוע בה רווחים, הרבה רווחים שהחלו לזרום.
ואיילס לא החמיץ שום הזדמנות לטרוף. גם את היריבים במפלגה הדמוקרטית וגם את האמת. מדיווח, מגמתי, על חדשות הפכה "חדשות פוקס" ליצרן חדשות. באופן הכי ציני הם היו מפרסמים ידיעה שאינה נכונה, פייק ניוז, הופכים אותה למרכז דיונים וגורמים לתקשורת להתעסק בה, לעניין ציבורי. כך היה ביחס למוסלמים ולמהגרים בכלל אחרי אסון התאומים, כך היה בהדיפת המסרים שהתבררו כשיקרים בעניין המצאות נשק להשמדה המונית בעירק של חוסיין וכך היה במתקפותיו על ברק אובמה והרקע המוסלמי שלו ושל משפחתו וכך היה בדחיפת מועמדים רפובליקאים לנשיאות ובראשם בנית הפופוליזם מסביב לטראמפ.
איילס היה אדם אפל ומבריק שהיצירתיות, הפרנויה והכוחנות הבלתי נתפסת שלו שינו אמנם את פני הפוליטיקה האמריקאית בעשורים האחרונים ובמידה רבה עיצבו את המדיניות האמריקאית בעולם. אדם שהנורמות המוסריות שלו – גם בענייני מין ויחסו לנשים עמדו בניגוד לתדמית אותה פוצץ על העולם. והוא עומד, באופן טבעי בסדרת הטלוויזיה "בקול רם" במרכז האירועים – אין כמעט סצנה שבה הוא לא מופיע. אבל בסוף הקול והתמונה, הסדרה אינה על אישיותו, היא מספרת סיפור גדול הרבה יותר ואולי גם מאיים הרבה יותר. זוהי סדרה העוסקת ב"פוקס ניוז", זאת סדרה על הכוח של הטלוויזיה וחולשת הדעת של ההמונים. על מניפולציות רגשיות והיכולת לנצל אותן – גם בתחום הציבורי במרחבים הלאומיים וגם בתחום האישי בתוך הבית, עם היחס לנשים למשל.
זוהי סדרה על דור הכאוס האינפורמטיבי, על עידן הפייק ניוז ודמוקרטית המידע שהפכה לאנרכיה. על היכולת של בעלי שליטה לעצב, גם ובעיקר בדרכי רמיה ועובדות מומצאות שחוזרים עליהן שוב ושוב את היצרים הקמאיים ביותר של האדם – פחד, שנאה, הערצה, שבטיות כדי להשיג הישגים פוליטיים וכלכליים.
הקולנוע והטלוויזיה ידעו להציע לציבור הצופים שלהם, לחברה ששלחה אותם לעמוד בפניה ולספר לה סיפורי מוסר, עולם מסודר ואתי של העיתונות הלוחמת לצדק, משרתת את הצרכים האמתיים של מי שלח אותה להיות עבורם כלב שמירה. הרבה פעמים ברצינות ולעיתים גם בחיוך ראינו את הגיבור העיתונאי/ת , כמו את הבלש הפרטי, מסכן/נת את עצמו/ה כדי לרדת אל שאול ולחשוף את האמת כדי להוקיע את האנשים הרעים ויוזמותיהם המסוכנות. טוב, אז תשכחו את "מחדר חדשות", "כל אנשי הנשיא", "ספוטלייט", "לילה טוב ובהצלחה" ובוודאי את "רוק 30". אולי רמז נוכל למצוא ב"רשת שידור" אבל הכי קרוב מגיע "האזרח קיין" הוותיק והנבואי. מרדוק והמפלצת שיצר איילס של היום הם וויליאם הרסט של הימים ההם או צ'ארלס פוסטר קיין כשם הדמות המרכזית בסרט שלאורכו מנסים לפענח את המושג "רוזבד", מלמולו האחרון של האיש לפני מותו והסוד אותו נשא עימו כל חייו. אבל הקשר של קיין, הפוליטיקה והפייק ניוז נראים תמימים כמו עמי ותמי בכניסה לבקתת סוכריות הרעל של "פוקס ניוז" ודרכו של הערוץ למציאות התקשורתית של היום. מה שהתחיל פעם כעשב שוטה היום הוא מרכיב מרכזי בג'ונגל הנכחד והולך של אמת ועובדות ומציאות.
"בקול רם" סדרת הטלוויזיה על שבעת פרקיה שיצרו טום מקרת'י ואלכס מטקאלף על פי ספרו של גבריאל שרמן הביוגראף של איילס, בבימוים של קארי סקוגלנד, ג'רמי פודזווה, סקוט ברנס וסטיבן פרירס היא סדרה חשובה ומרתקת כשלעצמה. אבל ההערכה גוברת גם בגלל האומץ של מפיקיה לשלוח את הסיפור הנמשך עדיין בארה"ב ומחוצה לה לעולם כולו. שלא יקל הדבר בעיניכם, החשש לעסוק בסיפורו של האיש המניפולטיבי והמסוכן גם שנים אחרי סילוקו מהתפקיד בשל התנהלותו הסקסיסטית וגם אחרי מותו הוא אדיר משום שזנבו המתנפנף עדיין יכול לפצוע ולהרוג. יש לו מעריצים רבי כוח, חלקם אלימים שממשיכים בדרך, שמיישמים את התובנות שלו, שמנצלים את הרגש חסר המעצורים המאכל את השכל וההיגיון. חלקם גם בעמדות בכירות, אפילו בכירות מאוד.
מלבד החשיבות השילוחית של הסדרה, צריך להריע גם למבצעים ובראשם ראסל קראו בתפקיד הראשי ובעמדת הפקה משמעותית. גם תחת שכבת איפור עבה וחליפות שומן הוא מצליח לבנות את הדמות הדמונית שידעה להרוג בחיוך, ללטף בניצול (בעיקר את ישבנן של הכוכבות היפות של מנחות התוכניות ששלח לעולם) ולהציג את פרצופו המעוות של הכוח המשחית ושל האידאליזם ההרסני. לידו סיינה מילר, גם היא עטופה ברוב הזמן במסכות גומי כאשתו המאבדת במהלך החיים המשותפים את היושרה העיתונאית לטובת קנאות צרובה בטירוף, נעמי ווטס כמי שפתחה לבסוף באומץ את תיבת הפנדורה העכורה של האיש לעולם, סיימון מקברני גם הוא באיפור דמוי מרדוק ובאיפוק של איל הון שיכול הכל, סת' מקפארלן כאיש יחסי הציבור שהלך עם איילס עד שלא יכול היה יותר ואחרים וטובים שבאים והולכים בדרך.
בסוף תופסים אותם, על חטאים אלה או אחרים שעשו במהלך הכהונה. חבל רק שזה קורה בסוף דרכם, כשהם עייפים, חולים וכאילו תש כוחם, אחרי שהנזקים כבר נעשו ומי יודע אם ניתן לתקנם. הסדרה, כאמור היא על "פוקס ניוז" והשלולית העכורה של עיסוקי תקשורת היום. חדשות שהפכו לבידור להמונים בהתנהלות שהולכת ומתפשטת כמו יבלית בשדה, כמו חלודה האוכלת במבני מתכת, בידור שכבר אין בו ערך לסיפור האמיתי. תרבות של ספינים. אז נכון שהסדרה אקטואלית היום יותר מתמיד גם בכוונה לבדוק ולהציג את הסיבות והגורמים לעלייתו ולשלטונו המסכסך של טראמפ באמריקה, אבל נדמה לי שהיא נכונה גם אצלנו. קווי ההשקה הם עבים מידי מכדי שנפספס אותם.
לסיום הערה אישית : בדרך כלל אני מנסה לא לערב פוליטיקה בביקורת מקצועית, לפחות לא באופן ישיר – אבל "בקול רם" אינה מותירה שום מקום להתחמקות.
"בקול רם" – 9 בסולם אורשר (yes )
The Loudest Voice