"ספוטלייט" – יותר מידי לייט

ארוכים ורבים ימי הגיבורים הקולנועיים, מצילי הציבור ושליחיו. ראשונים היו אנשי המערבונים. הם יצאו להציל אותנו מידי האינדיאנים, שודדי הרכבות, הקאובים הרעים שניסו להשתלט בשליחות הטייקונים החדשים ובעלי החוות החמדניים על האדמות  של האיכרים הקטנים כדי לאפשר למסילות הברזל לעבור מערבה או כדי למצוץ עוד נפט מהאדמה או להרחיב את שטחי המרעה של עדריהם. והיו השריפים שעמדו מול הזדים שקמו להשתלט על העיירות הנבנות ומתרחבות, מנהיגים באומץ את החוק על הערבות השוממות ששיועו לסדר ושקט ציבורי.

אח"כ באו השוטרים האמיצים שלחמו בגנגסטרים של הכרך הגדול כדי להחזיר חוק וסדר בימים של מרחצאות דם וקרבות רחוב בין כנופיות מאיימות. וכשאלה פנו לשחיתות ותאוות הבצע, הופיעו הבלשים הפרטיים שחקרו את הדקדנס האישי והציבורי כדי לחשוף אותו לעין השמש. מכאן פנינו לעיתונאים שחשפו, בשליחותנו את כל המורסה החברתית והציבורית, הפוליטית והבטחונית והוציאו אותה לאור וכשאלה דעכו, עם גסיסתה של העיתונות, באו עורכי הדין לשרתנו וללחום את מלחמות הדין-צדק שלנו.

קצת פתטי לכן, שבימים אלה, כשהעיתונות, לפחות המודפסת נופחת לה את נשמתה לאיטה ובתמיכה לא מעטה מטעם המו"לים שלה המנתקים אחד אחד את אמצעי ההחיאה, חוזר הקולנוע ומעלה על נס את החשיבות של המעצמה השביעית זצ"ל. ואולי לא בכדי מעלה הסרט על נס אירועים שקרו בעצם בתחילת המילניום, ימים שאולי עדיין נותרו בהם שאריות של שריר ופיסות השפעה, לפני שהעולם שקע בחדווה בעבודת הפייסבוק והטוויטר והוירטואלים וזנח את העיניינים החשובים באמת בתורת הקיום  הממשי.

טום מקארתי, במאי שיודע לשרטט לרוחב סיפורים על דמויות לצד החיים ("אנשי התחנה", "האורח"), כזה שרץ בקולנוע בקצב מדוד של מרתון יוצא כאן לספרינט מהיר נשימה של "סרט נושא" וכולו עזוז של שליחות וסקופים. האמת היא שאפילו עדיין עכשיו, לצאת בגלוי אל מול הממסד הקאתולי ועוד בליבו הבוסטונאי הפועם הוא עיסוק המחייב תעוזה לא קטנה. תארו לעצמכם סיפור כזה שיתפרסם בקולנוע שלנו, איזו מהומת אלוהים תקום וכמה רעש יהדהד במרווח הצר שבין שר החינוך לשרת התרבות.

אבל גם באמריקה של היום שחלק נכבד ממנה מתכנס מסביב למדורת "מסיבת התה", סיפור הניצול המיני של ילדים ע"י כמרים קתולים, דבר שבשגרה בהסטוריה של הכנסיה ושליחיה הצדקניים הוא עיניין שברומה של סנסציה. והסרט לא עוצר כאן, הוא ממשיך להאשמות מוכחות המוטחות אל מול הממסד הדתי שידע ושתק, אולי גם עודד ליבובים שכאלה, בודאי הסתיר וכיסה אותם בצדקנות אופיינית למוסדות שהילה של קדושה על ראשיהם אך מכנסיהם מוכתמים. וכך, על המוקד עולים לא רק כמה מאות הכמרים של בוסטון, אלא הבישוף שלהם שקשרים לו גם עם הכס הקדוש ברומא, ביבשת הישנה.

"ספוטלייט" היא סיירת מטכ"ל של ה"בוסטון גלוב", אחד העיתונים הגדולים בעיר האקדמית המפורסמת של אמריקה, קבוצה של תחקירנים שתפקידם לייצר את הסקופים לעיתון במאבקו במתחרים מסביב. חיי היום יום של הקבוצה דוקא די נוחים והחקירות שלהם מתנהלות לעומק, עקב בצד אגודל ובדקדקנות נינוחה. כל זה נגמר כאשר מגיע לשכונה עורך חדש, עם קצבי עבודה אחרים ועם אדג'נדת ניעור שלוקח את החבורה המגובשת לשיחת מוטיבציה ושם להם מטרה. לבדוק את הממסד הדתי הקאתולי של העיר, ממסד ששתק ושיתק את השמועות על מעשיהם בסתר של יותר ויותר כמרים אל מול ילדי המזבח ששרתו אותם באדיקות ובנאמנות צייתנית עיוורת. גם למעשים שלא יעשו.

החקירה שמתחילה בחשיפה של הכמרים הולכת ומתרחבת ומקיפה עוד ועוד סיפורים אנושיים קשים, של אלה שנוצלו מינית בילדותם וחייהם השתנו  או אפילו נקטעו כתוצאה מכך וגם של הסביבה שידעה ושתקה – עורכי הדין שטיפלו בנערים, חוגי הידידים של הכנסיה רבת ההשפעה ואפילו עורכים מה"גלוב" שהעדיפו לדחוק הידיעות שהתקבלו לעמודים הפנימיים. כשמצטיירת התמונה הגדולה נבקע קרע בין העיתונאים ב"ספוטלייט" , בין אלה שרצו לפרסם מייד את התוצאות המרעישות, ובין העורכים שרצו ללכת על התמונה הגדולה – על הממסד ומי שעמד בראשו שאישר בשתיקה את המעשים.

"ספוטלייט" מצטרף כאן לשורה מתארכת של סרטים שמציבים את העיתונות בתפקיד כלב השמירה של החברה, כעיתונאים חוקרים המסכנים את מעמדם המקצועי או כאלה המשלמים אפילו בחייהם כדי להשיג ראשונים  את האינפורמציה הרגישה. (שתי דוגמאות אלה גלומות בהיקף העבודה של אלן ג'. פאקולה עם "כל אנשי הנשיא" שהפך לתבנית נוף הסרטים הללו ו"PARALLAX VIEW "). מקארתי תלה כנראה גבוה במשרד את התמונה של רוברט רדפורד ודאסטין הופמן ב"וושינגטון פוסט"  והציץ בה במהלך כל העבודה כשעשה את הסרט שלו המנסה להתכתב עם הכוונות המוצהרות שם ואפילו גייס אחת הדמויות בסרטו, בן בראדלי ג'ר כאחד העורכים של ה"גלוב". בראדלי של מקארתי הוא בנו של בן בראדלי המקורי, העורך המיתולוגי של בוב וודוורד וקארל ברנשטין המיתולוגיים ב"פוסט".

למרות הכוונה, "ספוטלייט" הוא לא "כל אנשי הנשיא". לא במקוריות, אפילו לא בתעוזה – שם היה ניקסון המטרה שהתמוטטה בסופו של יום, הנשיא המתפטר, ובודאי שלא באופן שבו הוא קושר את הגיבורים שלו לסיפור שלו ולצופים שלו. זה לא סרט רע או מזוייף, חלילה. "ספוטלייט" קיבל את הנקודות שלו ובצדק, במרוץ לאוסקר בעיקר מטעמם של המבקרים-עיתונאים שראו בו שליח מצווה. אבל בנורמה הנמתחת של סרטים כאלה ודומיהם, הוא לא זכאי לצעוד צעד אחד קדימה.

נכון הם חרוצים. נכון הם נאמנים, נכון הם יוצאים דרוכים למשימה. אבל מייק רזנדס (מארק רופאלו), סשה פייפר (רייצ'ל מקאדמס), מאט קרול (בריאן ד'ארסי ג'יימס) והעורך וולטר "רובי" רובינסון (מייקל קיטון) ואפילו מרטי בארון (ליב שרייבר) לא מצליחים להתחבר ממש אלינו כדרכם של גיבורי קולנוע, שליחי מצווה שנורא איכפת לנו כל הזמן מה קורה להם. אנחנו כמעט לא מכרים אותם והחשוב מכל – לא מתחברים ולו לאחד מהקרבנות עליהם מדובר. הסביבה התומכת והחוסמת את החקירה, זאת הקונספירטיבית אינה מאיימת מידי ואפילו החשמן האזורי הנושא באשמה, אינו דמוני כלל. וכך המטרה של הנושאים באשמה נשארת די חיוורת כמעט תאורטית, למרות שהיא בהחלט לא כזאת ולמרות שהמעשים באמת איומים ונוראים.

"ספוטלייט" הוא סרט של צקצוק בלשון. הוא לא סרט של נעיצת שיניים. זה סרט שמגיר רוק ולא נוטף דם. הנושא בהחלט חמור וגולש מעבר למקרה הפרטי של בוסטון. זה קורה, כנראה קרוב לכל מקום שבו אנשי דת נוטלים אפוטרופסות על החלשים בחברה – מאלמודובר ועד הרב אילון. ואם יש לקולנוע תפקיד בסילוק המארה – מגיע לו סרט חד ונשכני יותר.

"ספוטלייט" – 8 מינוס בסולם אורשר.

 

רוצה לשתף ?