עונה חמישית ל"מאסטר שף" בערוץ 2 מדללת את כמויות האוכל לטובת דמעות וסיפורים נוגעים ללב. מה שחשוב זה לא מה עושה המתמודד, אלא איזו טרגדיה עבר. העיקר עובר מהצלחת למטפחת.
פעם, לפני שלושים שנה בערך, במסגרת אחד הנסיונות שלי להשיל קלוגרמים מיותרים ממשקלי, והיו לא מעט כאלה, הצטרפתי לחוג שומרי משקל. זה היה עדיין בתקופה של טרום מירי בלקין (שהיתה מדריכה דומיננטית באותה עת ב"שומרי משקל"), אהברמסון , אולגה רז ומרזי מורית והסידור הזה של מפגש תמיכה שבועי היה אופציה מועדפת.
אז נכון שהיה לי מוזר, גבר יחיד בקבוצה של נשים שכל פעם שהמדריכה היתה אומרת – "אתן צריכות", או "תראנה" או "שמעו בנות", אני הייתי מכווץ כדי לסחוט את שאריות הטסטוסטרון שלי ומבין שיש רגעים שבהם העליונות הגברית לא מחזיקה מעמד אל מול רוב מספרי נשי. אבל הטקס של השקילה בתחילת המעמד והגאווה במחיאות הכפיים והעידוד על ההצלחה בירידה במשקל, אפילו של 100 גרם פיצו על הכל. אפילו שאני ידעתי שרימיתי בעצם והירידה לא היתה תוצאה של תפריט מאוזן ורגוע ושינוי באורחות החיים, אלא להיפך – תנודות אכזריות בין שלשה ימי צום לפני השקילה והתנפלות חסרת רסן על עוגות שמרים מיד אחריה.
כך או כך, ירדתי בחצי שנה למעלה מ 20 ק"ג (!) שזה הכי שירדתי מאז ועד היום והפכתי מועמדה החביב של הכוהנת הגדולה לתחרות "מיס שומרי משקל" כלומר להגיע לגמר אליפות המרזים בדמעה. שתדעו, מידי שנה היתה נערכת תחרות על מי היא "מלכת היופי של המרזים" כשהבסיס היה מספר הק"ג שהשילה. זה מה שאני חשבתי.
אח"כ הסתבר לי שצריך גם סיפור כיסוי. זאת אומרת – לא מספיק שהיית זאת שהורדת במשקל בכמויות מסחריות ופרסומיות, אלא צריך להוסיף לזה גם דרמה. נכון יותר מלודרמה. נכון יותר טלנובלה. ז"א משהו מרגש שיצבוט את ליבות השופטים וימשוך את תשומת ליבם. לא זוכר מה היה הסיפור שלי, אבל בתואר זכתה אותה שנה גברת שהורידה אמנם קצת פחות ממני, אבל זה עזר לה בהחלמה מסרטן השד ובחזרה לתפקוד מלא בבית. דוז פואה.
למה אני מספר כל זאת ? בגלל העונה הנוכחית של "מאסטר שף", תוכנית שעינינה בישול אך יסודותיה יונקים עתה יותר מתמיד ממעיין של דמעות והרבה צהוב. או : מה קורה כשהתוכנית עוברת מהצלחת למטפחת.
נכון שנביעתו של זה היתה רק שאלה של זמן. עד מתי נוכל להתענג על ספרינטים מדודים בדקות של בישול, טיגון ואפיה בלבד. עד מתי נכסוס ציפורניים אל מול הכנה של דג שנאפה בציר יין ומופלט מול העינים בתוספת תפוחי אדמה מבושלים בשמנת ועם רוטב חרדל עדין. או מקלובה מושקעת עם תפוחי אדמה, גזר, כרובית וכמובן עוף שטוגנו בשמן עמוק, ואורז שמתבשל בציר עוף וירקות. כשהעוף עצמו בכלל נעשה בגריל, ומצטרף לאורז ולירקות רק בשלב ההגשה. ולמנה אחרונה פאי עשיר של בצק נוגט, קרם שקדים, אגסים, אפרסמונים ופיסטוק מקורמל, וכל זה מגיע עם תוספת של ריח משגע בכל הבית.
והנאחס הגדול הוא שאנחנו רק רואים והם, שם בטלויזיה כל הזמן אוכלים ומצקצקים. אז אחרי שהבנו את הפרינציפ ופירגנו, באמת פירגנו לידידות המתפתחת שם בין שולחנות המטבח, בכאילו חוסר תחרותיות, בסחבקיות של טבחים שיש להם אחוות יחידה, אחרי זה צריך לעלות מדרגה. כי את הקהל של לחם (כמובן לחם שנאפה במומחיות ע"י שפים בפוטנציה) ושעשועים צריך לפטם בגירויים חדשים כל הזמן והנה אלה מופיעים בלי להתבייש בכל הכוח בעונה החמישית.
והשופטים, כן "להקת פיקוד העיכול" , מתמוגגים ובאיבחת הפקה הפכו להיות מסלבריטאי לעיסה לעובדים סוציאלים. אייל שני, משורר העגבניה והפילוסוף של הטמפורה מביט על פסטיבל מספרי הסיפורים בעיניים כלות, יונתן רושפלד האשמדאי של החבורה מצודד אף הוא מבט מרוכך אך ספקני, מיכל אנסקי הדומעת מנגבת עיניים וחיים כהן יוצא לחבק.
והאוכל – עזבו האוכל העיקר המורשת. ככל שהסיפור מפותל יותר, כואב יותר, בלתי אפשרי יותר, כך ייטב והטעם של המנה המוגשת הופך להיות ממנה עיקרית לתוספות. טוב, הם לא מוותרים על הכל שם בהפקה, מעל הפודיום של הפיקוד העליון וליד ערמת הסינרים הנחשקת המגולגלים היטב. עדיין יש איזו מחוייבות מקצועית וכמה מסעדות עם רמת מחירים שמחכה בבית, אבל פסטיבל אלף לילה ולילה נמשך והמונה דופק.
זאת אולי דרכה של תוכנית ריאליטי לא נשכנית (מוזר לדבר על תוכנית בישול ללא שיניים…) אבל צריך, כמו בהקפדה על תפריד לדאוג שהמרכיבים המלנכולים לא ישתלטו בטעמם על המרקם העדין של התבשילים עצמם. אחרת יש סיכוי שבעונה הבאה, ותהיה כזאת ללא כל ספק עם VIP או סתם עם כאלה שיהיו אחרי שתסתיים, התוכנית תהפך לסניף של ג'רי ספרינגר והמאבק יהפוך פיסי. ובנתים,שימו לב שם בקשת, המתכון הופך להיות מתקתק מידי עד תפלות וכדאי לחשוב לאן זה הולך.
ולכן, "שימו לב, יש לכם עוד עונה שלמה לתקן"…