סוף עידן בטלויזיה הישראלית

הבוקר, שישי שבין יום הכיפורים לערב סוכות נגמר דור הנפילים של הטלויזיה הישראלית ואיתו גם המורשת של טלויזיה מקצועית: מקצוענית, עיתונאית, חוקרת, נושכת, לא מוותרת, לא מתחנפת, יצירתית, דואגת, ישרה. לא שיגרתית, לא מפסיקה להתרענן, לא מפסיקה לעניין ולהפתיע.

מוטי קירשנבאום מת. לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, יום אחרי יום הולדתו ה 76 והשאיר את כולנו יתומים. ארז הלבנון נגדע והשאיר אחריו ערוגות של אזובי קיר שפופי קומה.

הרבה עוד יכתב על הביוגרפיה, הטלויזיוגרפיה שהשאיר מאחריו בארבעים-חמישים השנים שבהן יש טלויזיה בישראל. על מעורבותו בהקמה של הטלויזיה הישראלית, הערוץ הראשון, על המעבר ההכרחי לערוצים המסחריים – 2 ו- 10, על התרומה לסאטירה המקומית – "ניקוי ראש" האלמותית ושורת התוכניות שבאו בעקבותיה עד "ארץ נהדרת" ו"גב האומה" של הימים האחרונים, ארבעים שנה של סניטה צינית, חכמה, מדוייקת ומאובחנת כל כך באושיות המדינה, בשועיה הנפוחים ובפרות הקדשות שלנו מכל הצדדים של המפה הפוליטית ששמו אותם במקומם.

אין הרבה אנשים חכמים, חכמים באמת שמסתובבים במקומותינו ומוטי קירשנבאום היה אחד הספורים הללו. כאדם, יכולת ההבחנה שלו בין עיקר לטפל, יכולת ההגדרה המדויקת שלו של מצבים, של התמקדות בחשוב יותר, הניסוח של הדברים וגם השתיקות שבניהם  היו מצרך נדיר.

החוכמה הצינית, החדה כתער שלו לראות את המציאות מסביבו הולידה רגעים נפלאים של אושר מקצועי ושל עינוג תרבותי. הידע העצום שנרכש גם במסעות אין ספור לכל קצווי תבל ולכל פינות הארץ הפיק כתבות זהב אלסטיות, באורכים משתנים – מכתבות ליומן בטלויזיה ועד סרטי טבע חקרניים ומגלי עולמות קסומים, פנינים ויזואליות שעוטרו בטקסטים שאין כמותם. על הטון, החיוך, היכולת הוורבאלית והדמיון המשוגע -נהדר שלו.

כזקן השבט, לצידו של ירון לונדון, הוא הגיש את התוכנית היחידה היום בטלויזיה שאפשר היה להתענג עליה בלי להרגיש מנוצל ע"י המדיום. כאן קיבלנו את התמורה הנכונה, האמיתית, המספקת לאירועי היום. תמונה רחבה, מקיפה, מעמיקה ותמיד עם "לשון בלחי", חצי קריצה ואולי יותר ומעורבות שדחקה את הגיל רחוק אחור. הזקנים הכי צעירים של הטלויזיה הם היו – תמיד לונדון וקירשנבאום, קירשנבאום ולונדון, אפילו כשלפעמים היו שם מחליפים. הם היו המותג של איכות שאסף סביבו את השבט של אנשי המקצוע. זה היה כבוד להופיע בתוכנית, אות של הערכה מקצועית ולא היה איש שסרב להכנס לגוב האריות הזקנים, הנשכניים הללו.

בשעות שאחרים נשענים אחור בכורסה עמוקה אל מול הטלויזיה, לנוח מעמל החיים, הוא היה עדיין בכל הכוח בתוך הטלויזיה, בחיוניות שאין כמותה, בלי שום סימנים של עייפות. רק בשבוע שעבר הגיש פרס בטקס "אופיר" של הקולנוע עם טקטסט חד כרגיל, רק אתמול חגג עם חברים ועם רייטינג נאמן את יום ההולדת.

ומהבוקר הוא איננו ליותר. ואיתו נגמר עידן גם בטלויזיה שלנו.

האם תידע זאת על שלל ערוציה הגמדיים לוותר על השעשועים לטובת הלחם ? האם תידע לקרא את סימני הדרך שנשארו אחריו ?

 

רוצה לשתף ?