תשמעו סיפור. יש לי ידידה טובה מאוד, אשת יחסי ציבור לעינייני קולנוע מהטובות שקיימות באיזור בודאי מהוותיקות שבהן. אשה נהדרת, טובת לב, אמינה, חרוצה, מקצועית, כל רואיה יאהבה, שפתיים ישקו. אבל מה – תמימה ולא מבינה הרבה מידי בטכניקות מתחדשות. הסיפור קורה אי שם ב 1981, שנת המהפך בטלוויזיה הישראלית שעל פי התר שר האוצר יורם ארידור (היה כזה, בתקופת האבן) החליטה לשחרר את עם ישראל ממכשיר אידיוטי, מעצבן ומיותר שנקרא "מחיקון".
(צילום מסך, רגע אחרי בעיטת העונשין הגאונית ולפני שהספיקו לשנות את התוצאה ל 3:3)
שנבין. בשנות השבעים, הימים של השידור בערוץ1 ובשחור-לבן החלו לזלוג לארץ טלוויזיות צבעוניות שהיו יקרות מאוד ופגשו תוכניות פה ושם שנקנו בחו"ל והופקו בצבע. משום שהימים ימי צניעות יחסית, בגין ולא מה שממלא את מקומו היום, החליטה הממשלה להציב רף שיחסום את האופציה לעשירים וישווה את חווית הצפיה בשחור לבן לכולם. הומצא מכשיר שנקרא "מחיקון" שהושת על המשדרים ומחק את הצבע מהלחיים של מכשירי הטלוויזיה באשר הם. כמובן שהמוח היהודי המציא פטנטים והציע לקהל את ה"אנטי מחיקון" מכשיר שהחזיר את הצבע לעיניים. מי שמכיר את סיפור "צוללת צהובה" יכול לקבל מושג תלוי משל על מה שהתרחש.
בתחילת שנות ה- 80 החליט יורם ארידור, כאמור שר האוצר להקל על הציבור הישראלי בשורה של הנחות מס וכך לפתע הוזלו מאוד מכוניות וטלוויזיות צבעוניות, הישראלי נהר לשערים שנפערו ומספר טלוויזיות הצבע בבתים זינק. וזה גרם לשינוי גם במדיניות השידור של רשות השידור, המחיקון נמחק ושידורי הצבע החלו לפעום בלבבות ובעורקי המידע.
וכאן מתחיל הסיפור שלנו. התוכנית הראשונה ששודרה בצבע היתה תוכנית על קולנוע. מן הסוג שאין למצוא היום במיליון הערוצים המוצעים לנו בטלוויזיה, אבל זה סיפור אחר. ולידידה שלי היה סרט שאותו ייחצנה שהיה אמור להיות מוזכר בתוכנית. קשה להסביר את ההתרגשות שלה. סוף סוף תוכל היא, עם רוב עם ישראל לראות ב צ ב ע את הסרט. התכונה החלה כבר אחרי הצהריים, תוכניות וחובות נדחו, הילדים הקטנים אופסנו במיטות עוד לפני השעה 8 בערב (החדשות שודרו אז ב -9), מקלחת מטהרת ו… התוכנית מתחילה. אבל לעזאזל, היא בשחור ולבן. כמו תמיד. הידידה היתה מה-זה-מאוכזבת, גם מקצועית וגם אישית. למה רימו אותה ? מדוע עשו לה את זה ? איך רשות השידור הפכה את התקווה הגדולה ל"לוצ'יה דה-לה-מרמור" ?
ואז, פתאום היא נזכרה שבעצם הטלויזיה שלה, המכשיר הפרטי בבית הוא עדיין בשחור ולבן והבעיה היא בעצם שלה. הפורמט היה נכון, המקלט לא…
ולמה אני מספר לכם את זה ? בגלל הפיאסקו של שידורי המונדיאל, לפחות בשלושת הימים הראשונים. כן, סאגת ה 4K ששיגעה את המדינה בשבועות שלפני המונדיאל (וילך אבשלום קור לעזאזל, ככה קוראים לזה בכל העולם ולא אחרת) ועדיין זנבותיה מתנפנפים בחנויות החשמל ובמבצעים קורצים אחרים. כבר חודשים מפמפמים לנו שנוכל לראות את המשחקים הללו באיכות הטובה ביותר שקיימת היום בטלויזיה העולמית. בהערת אגב, זה לא מדוייק משום שיש היום כבר טלוויזיות וטכניקות מתקדמות יותר, אבל ניחא. מציעים לנו לקנות מסכים גדולים יותר, משוכללים יותר, רגישים יותר, מרובי פיקסאלים יותר שיהפכו את חווית הצפיה למשהו המתקרב לישיבה במגרש. כי למי יש כמה אלפי יורו כדי להגיע לרוסיה ולהדחק. בירה ופיצוחים על המרפסת – בהחלט מספק, בהחלט משמין.
מי יודע כמה סאקרים התפתו וקנו את המכשירים הללו. כמה מסכים הובלו לחדרים מרכזיים פחות בבית כדי לפנות מקום ל 4K בסלון. אבל מסך 4K לא מספיק כמו שאומר קיציס לשפיגלר, צריך גם ממיר 4K. ולמי שיש כבר 4K יכול להוציא אצבע משולשת לכיוון אותם שאין להם 4K, בקיצור המושג הזה הפך להיות המוציא והמביא את המונדיאל השנה, כמעט כמו מסי בדרך איליו.
אבל נשארו בכל זאת מאות אלפי רבים שאין להם. שלא רצו להוציא סכומים אדירים על נורמת שידור שמי-יודע-אם-ומתי תגיע אלינו ביום יום והאם כדאי בגלל סרט או שניים ב VOD ובשל חודש אחד בלבד, חם במיוחד בחיים, כדי להגדיל את האוברדראפט. וגם אלה, עם מכשירי ה HD הפשוטים אך החכמים כשלעצמם, חיכו לאיכות זולגת טובה יותר. שהרי ההיגיון אומר – אם המקור משופר גם הדרג הנמוך יותר ימשך למעלה וישתפר אף הוא.
אז לא – להיפך. זה נראה כבר בטקס הפתיחה ממוסקווה. שידור מרוח, צבעים חיוורים ותמונה מטושטשת, נטולת פרטים. משהו שמזכיר את הימים העלובים של שידורי הוידאו (VHS) באיכות הכי נמוכה שיש. וזה המשיך למשחק הראשון של רוסיה מול ערב הסעודית. ההבחנה בין היריבים היתה רק בצבעים המטושטשים של החולצות – הלבנים מול האדומים כשאת הכדור הלבן כמעט לא ראו. כשחזר השידור לאולפן נפגעו עינינו מהחדות המסחררת של חזרה למאה ה-21 באיכות נורמאלית.
כך היה גם בשידור משחקי יום שישי, המשחק של ספרד-פורטוגל נראה אמנם טוב יותר חד פעמית, אבל זה אולי בגלל שהוא היה עד עכשיו המשחק הטוב בתחרות המתפתחת. אבל בכל המשחקים האחרים חזרו העניינים לסורם. חמור במיוחד היה המשחק של ארגנטינה איסלנד שבו הלבן של התלבושת וצחות עורם של האיסלנדים סינוורו גם את מסי (איפה הוא ואיפה רונאלדו, גאון, מכונת כדורגל מדוייקת) וגם את הצופים והמצלמות. היו כאן הרבה מאוד רגעים שפשוט לא ראו את הכדור וצריך היה לנחש מה קורה על פי דמויות מטושטשות של השחקנים. על שני השערים, בזמן אמת בכלל לא נמסר והיינו צריכים לחכות להילוכים החוזרים כדי להבין למה שרק השופט.
העם אינו טיפש והתחיל לשלוח תגובות נזעמות. אבל ראשי הטכני של "כאן בהרצה" ניפקו לעולם הסבר, מטושטש ומגוחך ממש כמו יכולת הביצוע שלהם. HBO היא החברה האחראית לצילום המשחק, והיא בוחרת את הזויות. את הזכויות רכשנו בהרבה כסף וזאת בעצם הפשלה שלהם שלנו אין שליטה עליה. קשקוש.
טוב, הבעיה אינה הזוויות, למרות שאם היו מצלמים מקרוב יותר היה מעניין יותר, דרמטי יותר ואולי גם מוסיף אקשן לכמה משחקי פיהוק שכבר ראינו. הבעיה היא האיכות וזאת, למרות ההבטחות – על הפנים. זאת לא הזווית, טמבל, אלה הם הפיקסאלים. ואם, כמו לעיתים איכות המקור טובה מידי למכשירים הפחות משוכללים – למה לא עשו ב"שידורי הרצה" בדיקות של התכנות ? איזה החכם – הבודק תחילה, וב"כאן" כנראה לא היו כאלה.
הפתרון ההסטרי שנמצא, לדברי האחראים, שעלה במאות אלפים נוספים הוא לקנות גם את הפורמט הפשוט של HD ולשחררו לשידור בערוץ 11. הם ניסו את זה אתמול במשחק האחרון של קרואטיה – ניגריה אבל בעת כתיבת הטקסט – עדיין לא ראיתי. כך או כך – להלן עוד הוכחה כי יש לשמור נפשכם משטיפות מוח. וזכרו 4K הוא גם שמו של פורמט שידור, אבל גם מחירו של מכשיר טלוויזיה שבחלק גדול מהמקרים לא שווה את ההפרש. וברוב המקרים לא שווה את ההתחיבות הכספית. אבל הפריירים, כאמור לא מתים ותמיד יהיה קרס חדש שיתפוס את השוויץ הישראלי.