אנחנו לא מפונקים בקולנוע שמגיע מאיסלנד, ולמי שלא יסע לשם בקייץ הנה תחליף מספק בהחלט. סיפור קיומי עם טעם וריח תנ"כי, מצולם נהדר ומשוחק נפלא על שני אחים, הקנאה, הכעס והאהבה ומקנה הצאן שבניהם. מומלץ למי שעיתותיו בידו. 9 בסולם אורשר.
להלן כמה נתונים סטטיסטים : מספר התושבים באיסלנד כ- 320 אלף. שטחה : 103 אלף קמ"ר. טמפרטורה ממוצעת בקיץ : 12 מעלות ובחורף " מינוס 6 (זרם הגולף מחמם אותה בחורף). הנשיא אולפור גרימסון נשוי לישראלית. מספר סרטים ממוצע לשנה (6 השנים האחרונות) – 9 סרטים. ולעומת זאת מספר התושבים בישראל כ – 8 מליון, שטחה : כ- 21 אלף קמ"ר. טמפרטורה ממוצעת בקיץ 31 מעלות ובחורף 17 מעלות. ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו נשוי לישראלית… ממוצע הסרטים לשנה (בשש השנים האחרונות) – למעלה מ 30 !!!
עם יחס כזה של אדם לקמ"ר – 3 אנשים על כל קמ"ר באיסלנד ו – 380 אצלנו (כמעט פי 400) ועם הפרשי טמפרטורות כאלה, מה הפלא שאצלנו מתחלפות הכותרות בתקשורת בהיסטריה יומית המלחכת כל הגיון וחובקת כל נושא בר פלוגתא – פיגועים, פילוחים עדתיים, פילוחים פוליטיים, התנהלות ממשלתית, ביבי, שרה, מירי, בוז'י מוי, חרדים, שטחים, שידור ציבורי, אלימות אישית וחברתית ומה לא ובאיסלנד סופרים כבשים. ממש, גם לפני השינה וגם במהלך היום.
טוב, כדורגל יש להם מרגש וגם מפתיע וגם, בכל זאת פה ושם סרטים. אנחנו לא פונקנו הרבה בקולנוע איסלנדי שטפטף מהקרח הצפוני לחמסין המדברי שלנו. נדמה שיותר הפקות הוליוודיות ואחרות שצולמו בארץ המהפנטת הזאת, עם הנופים הבראשיתיים, הגיעו אלינו והפכו את האי בצפון האוקיאנוס האטלנטי ליעד תיירותי מבוקש. אבל לפחות לאחרונה נחשפנו ל"לב רחב", סרט קטן על איש גדול שמציג מעט מהיכולות הקולנועיות ההן ועכשיו נוחת אצלנו "איילים", אחרי הצלחה ברורה בפסטיבל קאן.
גרימור האקונרסון חוזר אל הדרמות התנכ"יות וטובל אותם במציאות החייים הקשה של המרחבים הענקיים, האכזריים של הערבה האיסלנדית. הוא אמנם לא משליך עלינו סיפור מוסר בסגנון קיין והבל, למרות היצרים המתפרצים כאן מן הדומיה האנושית, אבל השוואה ליחסי הקנאה-שנאה שבין ישמעאל ליצחק ואחריהם בין יעקב ועישו ממש מתבקשת. גם כאן סיפורם של שני אחים שאינם מדברים האחד עם השני כבר 40 שנה (זמן מספיק ללכת במדבר גם אם הוא קפוא) מהדהד ביריבות המתפתחת על רקע העדפתו של אב.
השניים, החיים לבדם בחוות שכנות עוסקים בגידול וטיפול זן מיוחד ונדיר של כבשים שהוא חמדת העמק שלהם כולו. כל אחד שומר בקנאות על העדר שלו, הרבה כבשים ואייל אחד לאח, זכר שזרעו המשובח מפרנס את הגאווה של אדוניו. מידי שנה מתקיימת תחרות על הבכורה בעמק והשנה גיבורנו, האח גאמי מאבד את המקום הראשון לאחיו קידי וזה מטריף אותו. לא משנה שבשנה הקודמת, התוצאות היו הפוכות.
אבל השמחה- קנאה לא נמשכת הרבה משום שבעדרו של אחר האחים החולקים שדה חצוי בתייל מתגלה מחלה נוראה המאיימת על כל הכבשים והאיילים בעמק. דרישת משרד החלאות הארצי היא להשמיד את העדרים ולחסל כך את הפרנסה של חלק מתושבי האיזור. זאת מכת מוות למגדלים ועינוי למי שלא יכול לעמוד בו ולקטול בעצמו את עמלו-אהבתו היחידה. קידי לא יכול לעמוד בכאב ומתמוטט לתוך שכרות וגאמי מחליט לעשות מעשה ולשמור סוד. הקשר בין האחים, שנשמר בעזרת פתקים המועברים מחווה אחת לשניה בפיו של הכלב הנאמן של קידי, בורדר קולי רב תושיה, מתהדק אל מול הצורך להמשיך ולקיים את הזן הנדיר והאחווה והאחריות המשפחתית מתהדקת. סופו של הסרט מציע את אחת הסצנות הנפלאות של הקולנוע, בודאי בקייץ שחון זה.
האקונרסון ממעט לשים מילים בפי גיבוריו. ההתנהלות שלו היא ויזואלית בעיקרה ומצליחה להעביר את מצב הרוח הקודר, המסתגר, הקיומי של כל הגיבורים. שני האחים ומעט השכנים המקיפים אותם, חלקם אחים לצרה. הדמויות שלו הן מוכות גורל ומוכתבות על פי דרך הטבע. הבדידות של הכבשים והגורל שלהם משתקף בבדידות בני האדם ובגורלם. זה קשור באלה. הכל כאן ראשוני, בסיסי, ערום והמעטפת המגינה מן הקור לא מצליחה להבקיע את הניכור האנושי. האהבה היחידה, אם קיימת היא אהבת האדם לבהמה שלו, למקנה הצאן שהוא גם מקור חייו ומורשתו.
אם דמויותיהם של שני האחים, ובעיקר גאמי אחריו עוקב הסיפור ומנקודת מבטו הוא מגיע אלינו עומדים במרכז העלילה, את תשומת הלב תופס לא פחות הטבע בו היא מתנהלת. הצילומים המרהיבים של הנוף האיסלנדי, בצבעים המתחלפים מהירוק של הקיץ ללבן-כחול של החורף, בערפילים התלויים מעל, בשמש הנמוכה, בחשכה המאיימת לרדת כל הזמן כדי לחצוץ עוד בין הדמויות, כל אלה משמשים הד לנפשו המיוסרת של הסרט הקיומי הזה. סטורלה ברנדט גרובלן עושה כאן עבודה נהדרך בהפעלת המצלמה ונע, בעזרת עריכה נבונה, איטית ומלטפת בין התמונות מקרוב (קלוז אפים מרשימים) לאלה הלוכדות מראות קדומים (בלונג שוטים).
למרות האוירה התנ"כית הכבדה, "איילים" יודע לשלב הומור בין הרגעים הקשים יותר, מה שמשווה נימה הומאנית יותר למתרחש ומצליח לקרב את הסרט לצופה. הסגנון הנטורליסטי של הסרט מוסיף לו אמינות וכוח ותורמת העובדה שהשחקנים, מוכרים במחוזותיהם, הם אנונימיים בשבילנו. ולמי שלא יגיע בקיץ הזה לאיסלנד, להלן תחליף מספק ומרגש.
"איילים" – 9 בסולם אורשר.