בהעדר מסורת ומסגרת מסודרת להקרנות של קולנוע תעודי בארץ, הסרטים היחידים שמצליחים להבקיע את חומות הבורות והחמדנות של המפיצים המקומיים הם בעלי פוטנציאל רכילותי פולקלוריסטי או סרטים שהאיכות הקולנועית שלהם כל כך ברורה, שאפילו אלה לא יכולים לסרב לפתוח בפניהם את אולמות ההקרנה. אבל גם כך וגם כך, מעט מאוד סרטים דוקומנטאריים, אפילו חשובים זוכים להגיע למסכים שלנו.
לסיפור הטראגי של איימי ווינהאוס, אחת התקוות הגדולות של הג'אז והרוק העולמי בכלל והאנגלי בפרט יש אפיל כזה והריח של סיפור חייה ומותה הטראגי והעיניין בו ע"י מאות אלפי מעריצים עלה באפם של רוכשי הסרט להפצה והקרנה בארץ עוד בפסטיבל קאן האחרון. הסרט הוקרן שם ועורר רחש ברור שמשך אחריו גם שורה של כתבות מתעניינות. הוסיפו לזה את יהדותה של איימי בת השבט שלנו והרי לכם מסה קריטית של סיבות לנסות וליבא את הסרט גם אלינו.
"איימי" שביים אסיף קאפאדיה הבריטי הוא סרט ישיר, נטול מניפולציות כאלה או אחרות, זולת אולי הצער שבבזבוז. הנה כשרון מופלא, באמת, חד פעמי שמחבל ומכלה את עצמו לדעת והסביבה הקרובה עומדת מנגד ואינה יכולה לו. אלכוהול, סמים, בולמיה ומה לא, הכל עבר דרך הורידים וצינורות העיכול של הגוף הקטן הזה שפיו ידע להפיק מרגליות.
זה לא שחסרו מלאכי חבלה בסביבה, גם בסביבה הקרובה ביותר ובראשם בלייק פילדר, מי שכישף אותה להיות אשתו ואח"כ גרושתו. גם האב שמצץ את טובות ההנאה ולא ידע לעצור את ההחלקה מטה בזמן ואולי גם זירז אותה בלא משים. אבל הצעירה השבירה הזאת, בסך הכל בת 27 במותה הכואב, המיותר, הבודד היתה התלין של עצמה והיא גררה עצמה אל סופה בידיעה ברורה ובחוסר רצון לעצור, לקבל עזרה.
קאפאדיה הוא אישיות רצויה מאוד בקרב מנהלי פסטיבלים בעולם גם אחרי קריירה לא ארוכה מידי, הוא יליד 1972, אך נושא אחריו שורה מרשימה של פרסים ותארים מחשובי האירועים הקולנועיים בעולם. סרט קודם שלו הוקדש לאיירטון סנה, נהג המרוצים בפורמולה 1הברזילאי האגדי שהיה אלוף העולם ונהרג בגראנד פרי של סאן מרינו ב 1994 וגם כאן הוא מדבר בדמות טראגית אחרת שכשרונה סחף לאבדון.
הסרט שהוא מציע לנו הוא קולאז' של תמונות שנאספו מארכיון חייה של איימי. הוא אינו מצלם בעצמו דבר, רק עורך את האלבום הגדול של החיים והמוות ומשתמש לשם כך בצילומי טלויזיה, בראיונות מוקדמים, בצילומי פפראצ'י, בצילומים משפחתיים, בצילומי חדשות וברגעים מרגשים מהופעות ומהקלטות באולפן. שני רגעים כאלה, למשל הם המפגש שלה עם הזמר האמריקאי הוותיק טוני בנט שהיה אחד הנערצים עליה, מפגש מרגש שבו איימי מתקשה להפתח מרוב התרגשות אך לבסוף מבצעת עם בנט דואט של אחד משיריו. רגע שני, קשה מנשוא הוא בהופעה הנוראה באצטדיון בבלגרד שבו היא, מסוממת ושתויה עד כלות לא יכולה להתחיל לשיר, מתקפלת על הבמה והקהל מטיל בה בליסטראות של בוז וכעס, לא מבין את מצבה.
להוציא רגעים בודדים של התערבות ויזואלית מצידו של קאפאדיה, כשהוא רושם את מילות השירים של ווינהאוס לצד הביצועים שלה כדי להדגיש את מובנותם, הסרט הוא מפגש בלתי אמצעי עם הגיבורה הטראגית שלו. ככזה הוא גם מנסה להימנע ממלודרמטיות יתר, הסיפור האמיתי מציע את המרכיבים הטראגיים באופן מלא. אבל קשה, במהלך הצפיה, גם לאלה שלא הכירו מקרוב את שיריה ויכולותיה , שלא להזיל דמעה על הבזבוז הנורא של יכולת אדירה שהשאירה מאחוריה.
"איימי" – לא רק למעריציה, 9 בסולם אורשר.