"אישה עובדת" – העלילתי השני של אביעד, 7 פלוס בסולם אורשר . גידי אורשר

מאז הוזרק למחזור הדם שלי שוט הסיום החד פעמי של "המלכה כריסטינה", סרטו הגאוני והנועז משנת 1993 של רובן ממוליאן עם פניה המהפנטות של גרטה גרבו, קשה לי להתבונן באהדה בסצנות סיום בקולנוע שמתוארות בתסריט בערך כך :  "הגיבורה מתרחקת, המצלמה מלווה אותה מקרוב כשלאט, לאט עולה חיוך על פניה. פייד אאוט. כותרות". אמנם לא קראתי את התסריט, אבל סרטה של מיכל אביעד "אישה עובדת" מסתיים ממש כך, כולל החיוך בזויות השפתיים…

למי שלא ראה, וכדאי שיעשה את זה בדרך זאת או אחרת, הסרט מביא את סיפורה של המלכה השוודית שכבר במאה ה- 17 הפגינה אומץ וחוכמה ואיכויות משכמה ומעלה כאשה בסביבה גברית תחרותית. היא שנאה מלחמות, למרות שירשה אחת ארוכה כזאת, היתה חובבת אמנויות, הייתה לה חיבה לציורים, ספרים, כתבי יד ופיסול וגילתה עיניין רב גם בדת, בפילוסופיה, מתמטיקה ואלכימיה. כריסטינה נהגה להתחפש לגבר ובבגדים אלה לתור את הממלכה הצפונית כדי ללמוד בגוף ראשון מה חושבים נתיניה ומה מצבם. בשלב מסויים בחייה, לאחר שהחצר דרשה נישואין ויורש היא החליטה לוותר על הכתר והמירה את דתה לקתוליות בדרכה לארצות הדרום. הסיפור האמיתי שלה עבר כמה שינויים דרמטיים הכרחיים בהוליווד ובהם החדרת פרשית אהבה לשגריר הספרדי עמו בילתה כמה ימים בחדר בפונדק והוא לא ידע בתחילה שהיא אישה ואח"כ שהיא מלכה…

את התפקיד המחייב מאוד של המלכה הפקיד ממוליאן בידיה (ובפניה) של גרבו האחת והיחידה ומולה שלף מהנפטלין את ג'ון גילברט שהיה אחד המאהבים הדגולים של הראינוע אולם נדחק הצידה עם הולדת הקולנוע. סצנת הסיום הדרמטית של הסרט מונחת בפנתאון של הקולנוע עד היום דווקא משום שהיא עשויה באופן כל כך לא דרמטי. כריסטינה על ספינה שצריכה לשאת אותה עם אהובה דרומה, אבל אהה, דון אנטוניו גוסס ומת בידיה לאחר דו קרב עם הרוזן מגנוס מי שראה עצמו מועמד לנישואין ולא זכה בה. למרות צערה וכאבה מחליטה כריסטינה ברגשות מעורבים להפליג לספרד, לעתיד לא ברור, לביתו על הצוק של אהובה המת. המצלמה של ממוליאן מתקרבת לאיטה אל דמותה הניצבת בחרטום האוניה  לקלוז אפ אדיר במהלך של דקה ואז נשארת על פניה חסרות ההבעה של גרבו. יש כאן הכל ויש כאן כלום. והיא כל כך יפה והקלוז כל כך טעון, למרות שלמעשה אין בו שום רגש. רק תנועת מצלמה, כוחו של התקריב ופניה של גרבו האלוהית.

האגדה האורבנית המלווה את הסצנה מספרת שגרבו שאלה את ממוליאן מה לעשות ברגע הזה. איזה רגש להביע. "כלום !" הוא ענה. "שום דבר, שום הבעה, אפילו אל תחשבי על שום דבר ! ריק לגמרה. שהצופים יוסיפו כאן את תחושותיהם, דמיונם ומצב רוחם". ובגלל זה "המלכה כריסטינה" נחשב לאחד הסרטים הטובים יותר של גרבו, אם לא הטוב שבהם. ואם תהיתם מאיפה שאל טרנטינו את הקלוז של אומה תורמן ב"להרוג את ביל 2" , להלן המקור.

כריסטינה, המלכה השוודית היתה פמיניסטית אפילו שלא ידעה שהיא כזאת ובעיתה לא היה למושג זה משמעות, בוודאי שלא במונחים של העידן המודרני. גם היא היתה יכולה בקלות להצטרף לשורת הדמויות הנשיות המגוונת שמיכל אביעד מניחה על המסך באדיקות שילוחית כמעט מיומה הראשון בקולנוע. אני לא מכיר בקולנוע הישראלי במאים, בוודאי במאיות שמזוהות כל כך ולאורך זמן עם הנושא הגנרי כמו אביעד. בעשרת הסרטים שלה, מהם 8 תיעודיים היא עוקבת אחרי האישה במרחב המחיה המקומי שנמתח בין יהודיות ופלסטיניות, בין מזרחיות ואשכנזיות, בין צעירות ומבוגרות.  "הנשים ממול", "ירית פעם במישהו", "ג'ני וג'ני" ו"דימונה טוויסט" התיעודיים, "לא רואים עליך" ועכשיו "אישה עובדת" העלילתיים הם חלק מהעבודות עליהן היא חתומה.

בכל הסרטים שלה מציעה אביעד את נקודת המבט הנשית שמתבוננת ומפרשת את האירועים מסביבה ופועלת בהתאם לנסיבות ולעיתים גם מולן. בכל סרט היא מספרת את הסיפור של האישה הישראלית, האישה באשר היא בפסיפס רב גווני ועמוס מטענים. בסרטים התיעודיים בהם היא מגיעה להישגים קולנועיים היא משקיעה את מצלמתה בסיפורן של נשים המייצגות חברה כובשת מול נכבשת, חודרת אל חייהן של בנות הדור השלישי לעליה מצפון אפריקה, של קהילות שונות של נשים שחיות בעיר אחת – חוזרות בתשובה חרדיות, עולות ממרכז אסיה ונשים ערביות, ומעצבת סיפור המחזיר את הגאווה לנשים שבנו בזעתם ודמן את עיירת העולים דימונה מימים ראשונים ועד היום.

אך בעוד שבסרטים התיעודיים היא מתבוננת במציאות ומציגה אותה, בשני הסרטים העלילתיים שלה היא מנסה לטלטל אותה. "לא רואים עליך" עוסק בטראומת אונס ומביא את סיפורן של שתי נשים שנאנסו ע"י אותו גבר הנפגשות לאחר שנים במקרה. יבגניה דודינה ורונית אלקבץ בתפקידים הראשיים ו"אישה עובדת" מטיח במסך את הנושא של הטרדה מינית המתרחשת במקום העבודה בין הבוס החזק והעובדת שמחפשת ביטחון כלכלי לה ולמשפחתה.

אורנה חביב, אם צעירה ואשתו של עופר מגיעה למשרדו של בני היזם והקבלן בחיפושיה אחרי עבודה בתחום הנדל"ן. על פי ההמלצות שהיא מביאה הוא מפקיד בידיה פרוייקט מגורים יומרני שהוא מפתח בבת ים המיועד בעיקר לעולים מצרפת. התפקיד המוגדר – מנהלת אדמיניסטרטיבית של המשרד ויד ימינו של הבוס. היא רואה בזה צ'אנס אדיר לזינוק של קריירה בחייה. בעלה שלא מזמן פתח מסעדה צנועה שעדיין לא הצליחה להמריא, רואה בזה סיכון לא קטן. בעיקר ביכולת שלה לנהל חיים מקצועיים תובעניים ולהשתתף באחזקת משק הבית וגידול הילדים. בני רואה בצרוף האישה המצודדת לצוותו אפשרויות לניעור מחשבתי ולשליפת רעיונות לקידום הפרוייקט, אבל לא רק. החיזורים שלו מתחילים די מהר והופכים אגרסיבים יותר ויותר ומולם גם הפיתויים הכלכליים שהוא מציע לה. התקדמות במשרד והגדלת הבונוסים.

ככל שרתיעתה של אורנה מחיזוריו ורמזיו של בני גוברת כך גדל גם הצורך שלה להחזיק במשרה, בעיקר אל מול התדרדרותו הכלכלית של עופר והמיזם הקולינארי שלו. הסיטואציה מגיעה כמובן לשיא ואורנה חייבת להחליט על המשך דרכה ותפקודה אל מול שני הגברים בחייה אך בעיקר אל עצמה.

אביעד, עם תסריט שנכתב בשיתוף מיכל ויניק ושרון אייל-אזולאי מציעה סיפור שיטלטל כל אישה בקהל הצופים ואולי ינענע במידה מסוימת גם את הגברים באולם. מעשה, שהוא יותר מדי יום יומי המתרחש ביותר מידי מקומות עבודה ליותר מידי נשים. בוודאי שיש מקום לחזור לנער את המוסריות הכפולה והבזויה הזאת בניצול של כוח ואין כמו הקולנוע להתאים מידה של ריאליזם לעיניין הזה.

"אישה עובדת" הוא בהחלט כלי רכב שנושא עליו את האחריות, וגם את היכולת להעביר את הרעיון והמסר לשמו הוא נעשה בפניה שלו לשכלו של הצופה. אבל למרות ביצוע נפלא של שלושת השחקנים בתפקידים הראשיים, נדמה לי שהוא לא מצליח לגעת גם ברגש במידה המספקת למטרותיו. הוא בהחלט סרט מכובד, אבל לא יותר מכך. אביעד, בעיקר עם תסריט צפוי ונעדר רגעים מקפיאים אמיתיים שננעצים במעיים, נוטה לקונוונציה, לצפוי ומשאירה לכן את ריגוש ההפתעה מחוץ למסגרת של הסרט.  אולי משום שאין בו מורכבות עלילתית מספיקה והוא מתפתח בקו נראטיבי אחד, ואולי משום שהרצון להעביר את המסר בוער כל כך בעצמות היוצרות, חסרות בסרט אותן סצנות שבאמת מקפיאות דם. כאלה שנחרטות בזיכרון והופכות את הסרט לחד פעמי.

יש אמנם שני רגעים שמצליחים לגעת ברגש וכמעט להפוך מעיים : האחד די בתחילת הסרט בסצנה שבה חייבת אורנה לצאת לפגישה מכרעה אבל הילדה שלה חולה וחומה עולה כשעופר כבר בדרך למסעדה שלו. הדילמה של חובת האם המתפרקת כאן בין החובה לשמירת בריאותה של הילדה וחובתה לכלכלת המשפחה מטלטלת ומוצגת נפלא גם באופן בו מביימת אביעד וגם בדרך בה מבצעת את התפקיד לירון בן שלוש המופלאה. רגע שני מגיע מאוחר הרבה יותר – כאשר בני מזמין את אורנה לארוחת צהריים דווקא במסעדה הריקה כמעט לחלוטין של עופר. היחסים של כוח, צורך, שליטה ועלבון מוצגים כאן באופן מרטיט גם בשל היכולות של מנשה נוי ואושרי כהן.

אבל יש מעט מאוד רגעים כאלה בסרט וחבל. ולכן בסופו של הסרט, כשעולה האור נדמה לי שבוויכוח הזה שבין תומכי/ות ה MeToo למתנגדים/ות, שצובר תאוצה דווקא בימים אלה, מספר המנדטים שיעברו בגינו ממחנה אחד למשנהו לא יהיה מספיק כדי להטות את כף המאזניים לכאן או לכאן.

"אישה עובדת" – 7 פלוס בסולם אורשר

רוצה לשתף ?