"אל תשכחי אותי" – סרט בזעיר אנפין, 7 בסולם אורשר. גידי אורשר

סרטו יוצא הדופן של רם נהרי מביא עימו רוח של רעננות על גבול החובבנות בעיצוב הדמויות שכולן הדור הצעיר והפגוע שזועק לעזרה, גולש אל מעבר לגבולות פרוצים של היכולות, האיסורים והנורמות החברתיות ונושא כאב של חוסר התאמה לסביבה הדורשנית והדורסנית של עשור זה. זאת כנראה התרומה ההיולית של עיסוקו המוכרז של הבמאי שטובל כאן לראשונה את רגליו בבריכת הקולנוע העלילתי בסרט ביכורים בקרוב לבבות של פגועי נפש צעירים לקולנוע ולתאטרון במסגרות סדנאות שהוא מנהל.

במרכז נמצא כאן שני צעירים מאותגרי נפש. ניל עם הפרעת קשב ותקשורת שמגיע מהולנד כשהוא סוחב עימו טובה (אולי כלי הנשיפה הגדול, הכבד והפחות גמיש ביותר) ענקית על הגב, בטוח שיוכל להתאחד עם להקת רוק מצליחה המנוהלת ע"י חבר למסע הופעות עולמי. למותר לציין את ההקשרים של התנהלות עם משא כל כך כבד על הגב כמטפורה לחיים ולעוצמת הנטל שהם מעמיסים על הצעיר. תום הצעירה על הפרעת אכילה שלה, כרמזים נוספים על קשיים בהתמודדויות עם דימוי עצמי וסביבה עמוסת דרישות,  שמאושפזת בבית חולים במחלקה סגורה רוצה כל הזמן לצאת לחופשי בטענה שהיא בעצם בריאה כשעיניה עצומות לרווחה אל מול מצבה הנפשי.

השניים נפגשים כשהלהקה של ניל מופיעה בבית החולים ושניהם מנצלים את ההזדמנות ובורחים משם. המסע הזוגי כולל מפגש עם ההורים של תום שלא עולה יפה, גם ההורים אינם מהטיפוסים היציבים, האמא עם אובססיה של אוכל טבעי ועם האנג אובר בלתי נשלט של דור שני בשואה. בהמשך ינועו כלמגנט לעבר היאוש שיניח אותם גם בסביבות התחנה המרכזית על שלל טיפוסיה המגוונים, בחלקם גם מאיימים.

יש בסרט אוירה של תמימות נעורים, חוסר אוריינטציה נפשית של השוליים המוכרים פחות של הדור הצעיר, חן מסויים ואולי גם כאב אמיתי שנודף מהמסך. אולי בגלל שני השחקנים הראשיים ניתאי גבירץ עצמו ומון שביט שמקרינים טריות ובוסריות נאיבית מסויימת שיכולה לעורר את האמפטיה של הצופים. בעיקר הצופים הצעירים שיכולים למצוץ הזדהות מסוימת.  גם הכנות המחוספסת של עבודת הבימוי הראשונה של נהרי שעסק עד כה רק בדרמות בטלוויזיה מוסיפה נופך של ותרנות, אבל אי אפשר לשכוח שאחרי הכל זהו סרט בזעיר אנפין. ועם כוח כובד כל כך חלש, לא בטוח שהוא ישאיר אחריו סימן כל שהוא מעבר לציון דרך בפילמוגרפיה של הבמאי.

"אל תשכחי אותי" – 7 בסולם אורשר

רוצה לשתף ?