האם זהו סרט שמנסה להאיר לנו את עולמן של הנשים בסביבה דורשנית ודורסנית מודרנית, לשבור חוקים וטאבו חברתי שבתוכו אנחנו צפים, לעיתים בלית ברירה, או שזה מקום כינוס של שני במאים לא מוכשרים ושש שחקניות שנזרקו לסיטואציות מביכות המדברים אנרכיזם ומציעים שמרנות מיושנת. נדמה לי שהאופציה השניה גוברת כדי לספק את הרצונות של צופים וצופות נוהי טראמפ. 6 מינוס בסולם אורשר.
במשך שנים גדלנו על החלום האמריקאי ועדיין אנחנו צורכים אותו במידה לא מבוטלת של אמונה. הוליווד והפרודוקטים הסינמטיים-כלכליים שהיא מפזרת במאות מידי שנה בעולם לטובת הבלוף הגדול של החיים, מנסה למכור לנו את המציאות המקבילה, הטובה יותר, היפה יותר, הנחשקת יותר, האין סופית המתרחקת מאיתנו ככל שאנחנו רודפים אחריה להשיגה. מציאות שבה הכל מסתדר על הצד הטוב יותר, הרצונות מתגשמים, הדין והצדק משלבים ידיים ואראלה ממפעל הפיס מתקשרת בדיוק רגע לפני שאנחנו חותמים על משכנתא שתמרר לנו את כל החיים.
על מצע החלום הזה התערסלו לתנומות של חיוך מטופש כל כך הרבה סרטים מכל הז'אנרים האפשריים בדרך אל ה"האפי אנד" עד שהוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמסורת ואולי גם חובת ההוכחה של הקולנוע המסחרי. ואפילו זה גדל, התרחב, השתנה במהלך הדורות, התאים עצמו לאופנות חברתיות ולצרכים אישיים, עדיין החלום המתוק ממשיך להעלות חיוך של אושר ביציאה מהסרטים הללו ומהתקוות המלוות אותם.
למרות הנסיונות הפסאודו-אנרכיסטים של "אמהות רעות" ואוירת פריקת החוקים שהוא מנסה לייצר, הסרט הזה אינו שונה במאומה מהסרטים ההוליוודיים אחרים. ניבולי פה ומעמדים וסיטואציות שיכולות להעלות סומק עמוק על לחיי הצופים והצופות הצדקניים לא יכסו על ערוות השמרנות הנודפת מהמעשה הקולנועי-חברתי של ג'ון לוקאס וסקוט מור, התסריטאים והבמאים של הסרט.
לכאורע יש כאן תשובה נשית לסרטי הבנים המשתוללים, בדרך לווגאס או בדרך לחתונה, או סתאם על חרמנותם וגסותם אל מול צעירות נחשקות וחשקניות. מה יש, גם להן מגיע והן כבר עשו את זה כמה פעמים, למשל ב"מסיבת רווקות", בין השאר. קבוצה של נשים, במידות שונות של סקס אפיל המנסות לשבור את ההגמוניה הגברית בפרט ואת הסטיגמות החברתיות בכלל והן עושות את זה בחוסר עידון (נשי) מופגן. כולל הכל.
אבל בכל זאת אי אפשר לנער כאן אל מתחת לשולחן את המשמעויות, או חלקן, של המאבק הסופרז'יסטי לשיוויון ששולי אדרתו מתנפנפים גם בסרט הזה, נחות ומיושן ורעשני ככל שיהיה. מידת צדק מופיעה אפילו כאן.
"אמהות רעות", כשמו מנסה לבדוק, אחרי שמפרידים את המוץ מהתבן, את התפקיד הכפול, הבלתי אפשרי של אשה ואם בעולם המודרני. גם לטפל בילדים, גם לנהל את הבית וגם לפתח קריירה בעולם שהולך ונפתח מחד להכרה ביכולות המין הנשי ובצרכים שלו ונזקק מאידך גם למשכורת שניה כדי להתקיים. אך בעוד שבעולם כזה הבעלים ממשיכים להתנהל בחוסר התחשבות בולט שנתמך בתרוץ הבא בימים של החובה לשים אוכל על השולחן וחוזרים בערב כדי לבלוס את האוכל הזה שהוכן ע"י נשותיהם, אותן נשים חייבות לרוץ חסרות נשימה בין כל המטלות שלהן, לאחר תדיר ולשאול עצמן מה הן עושות לא נכון.
התשובה של "אמהות רעות" היא פשוט להגיד "פוס" למערכת הסיזיפית הזאת ולצאת מהמשחק. אפילו במחיר של הוצאת שם רע. אפילו באמצעות שבירת הכלים. אמי (מילה קוניס), גיבורת הסרט משתדלת בחלקו הראשון למלא את כל התפקידים שהסביבה הטילה עליה. גם אמא לשני ילדים מתבגרים ואגואיסטים, גם אשתו של בעל אינפנטיל ועצלן, גם אסקופה נרמסת בין הורי בית הספר וגם חוליה חשובה ומנוצלת במשרד בו היא עובדת. וכשהכל מתנפץ לה בפנים – הבעל בוגד בה עם דמות וירטואלית מרשת חברתית פורנוגרפית, הילדים לא זוכים לחינוך שאותו היא רוצה להנחיל להם, היריבות עם ראשת וועד ההורים הנפוחה (כריסטינה אפלגייט) מתפוצצת לה וילדיה בפנים וגם בעבודה גובר הלחץ מדי, היא מחליטה לעצור את עולמה ולרדת ממנו. לא בלי היסוסים, כי אחרי הכל היא לא רוצה להיות "אמא רעה".
מהו המושג הזה ? איך עושים את זה נכון ? מה המחיר שצריך לשלם ועד מתי ניתן להמשיך את המרד האישי-חברתי ? האם צריך פשוט לרדת מהעגלה ולתת לחיים לעבור, או אולי צריך לצאת למלחמה כדי לשנות ? כל אלה הן חלק מהשאלות שעולות מהסרט, למי שמוכן להרים את הראש ולהסתכל לו בעינים מכמה רגעים, לא מעט רגעים שבהם אנחנו בוהים בנעליים שלנו בחוסר נוחות. בעיקר, אך לא רק משום הוולגאריות של הסרט, הנסיונות להמם אותנו, הצופים המהוגנים בסך הכל בכמה מקבצי שיחה, דיבורים והדגמות על יבש על סקס, ביצועיו, איכותו, כלי זינו והפילוסופיה מאחריו. בעיקר דיבורים שהרי זה סרט לחסודים וחסודות, לקהל רחב.
לוקאס ומור רוצים להיות אנרכיסטים אבל יוצא להם סרט במזג האויר של סרטי ריס ווית'רספון המתקתקים. המבנה מיושן, התסריט מבייש בשטחיות שלו, בחוסר הניצול של האפשרויות הדרמטיות וגם הקומיות, הפתרונות מתבקשים וצפויים, הדמויות חד מימדיות וגם הדרכת השחקנים לקויה. הרעות רעות מאוד והן גם יראו לנו את זה, הטובות טובות וצודקות כל הזמן והגברים כולם אידיוטים ואינפנטילים. התחושה היא שהקולנוע לא התקדם ולו צעד אחד מהקומדיות הרומנטיות הפשטניות של שנות השלושים-ארבעים של המאה הקודמת, וההבדל היחיד הוא הצבע.
אולי זה משום ששני האחראים הם גברים שפשוט לא מבינים את העולם הנשי שבו הם מנסים לשכשך רגליים, אולי משום שהם אינם יודעים פרושה של אדפטציה ומעבר ממדיום אחד (סרטי החברותא הגברים גסי הרוח) לשני (סרטי התבגרות של חברת נשים לתוך עולם הפועל בחוקיות שונה). ואולי פשוט משום שהם לא טובים מספיק כבמאים, הסרט הוא אחד מרגעי השפל של הקומדיה המודרנית. ולמרות שמילה קוניס, בתפקיד הראשי מנסה לסובב את הסירה אל רוח גבית, למצוף של משמעות כל שהיא היא אינה מצליחה להביא את הסרט הזה.
"אמהות רעות" – 6 מינוס בסולם אורשר