"אמת " – באתי, ראיתי, הפנמתי

במונחים של ספורט, אחד על אחד, "אמת" היה צריך לנצח את "ספוטלייט". אחרי הכל כוכבים כמו קייט בלאנשט וגם רוברט רדפורד ודניס קווייד ואליזבט מוס מול קבוצה די אפרורית עם מייקל קיטון וליב שרייבר ומארק רופאלו, זה לא בדיוק כוחות. אבל על המגרש הציעה הקבוצה של העיתונאים המנצחים את השיטה סיפור קל ונוח ונעים הרבה יותר לעיכול מהקבוצה שהפסידה – גם לממסד הפוליטי בתוך הסיפור שלפנינו וגם לקהל איליו היה סיפור המוסר הזה מכוון והשאר הסטוריה ומשל חברתי.

החבורה האמיצה של "60 דקות" בראשותו של דן ראת'ר והמפיקה שלו מרי מייפס יצאה לפעולה בעורף השחיתות. ג'ורג' וו. בוש, אז מתמודד לנשיאות אמריקה (שגם זכה בה) הסתיר את עובדת התחמקותו משרות בויאטנאם ועריקותו מהצבא. הבעיה היא שבגלל טעויות בניווט התפוצץ להם המטען מתחת לרגליים והמערכת המשומנת של הון-שלטון-אינטרסים בעזרת בורות ההמונים ושיימינג מכוון הפכה את הסיפור לדיון בפרטים הטכניים שטשטשו את העיקר. וכך השיטה, כמו כמעט תמיד בחיים, הרגה את השליח כדי להסתיר את מה שיש לו להגיד. מכירים ?

נכון שהסיפור מגיע אלינו כולו מנקודת המבט של מייפס שזנחה את עולם העיתונות לאחר ששילמה את המחיר הכבד של פיטורין מכוערים ממערכת ה CBS שהפקירה אותה ואת ראת'ר לכלבים הנובחים והנושכים מחצרו של בוש. ומזווית אישית זאת היא הופכת, על פי החוקים של הצפיה והעשיה הקולנועיים לגיבורה עממית. גיבורה טראגית, אבל גיבורה שהלכה "עם האמת שלה" ושל צווותה (וסליחה על אימוץ קלישאות מעולם הריאליטי המקומי) כדי לחשוף עוולה ציבורית-פוליטית בקנה המידה הכי גבוה שאפשר לחשוב עליו, לפחות במציאות החיים האמריקאית.

ומכאן, דוקא אחת מחולשותיו של הסרט שנכנע לדומיננטיות הפוטנציאלית של הגברת ושל השחקנית הנפלאה המגלמת אותה ומפשט מהלכים של בנית הפסיפס בחיפוש אחרי העובדות והדמויות שליוו את מעשי הרמיה של הנשיא בדרך. זה קורה מהר מידי, קל מידי, ונטול מתח דרמטי. הסיבה היא, כנראה הצורך לפנות מקום וזמן מסך לחציו השני של הסרט שבו מתגלה הטעות ובמהלכו נאלצים העיתונאים שהפכו ממאשימים לנאשמים להלחם על חייהם המקצועיים ואמינותם האישית מחד ולהציף את סיפור הרמיה המקורי של בוש, השוקע בדעת הקהל ולהשאירו מעל המיים הסוערים, ללא הצלחה.

וגם חלק זה אינו מעמיק מידי, מציע תמונה די שטוחה ודלה שאינה מספיקה ללכוד את אהדתם והזדהותם של הצופים. המנוולים מהנהלת CBS אמנם מתקבלים ככאלה, אבל למייפס, למרות מאמצי בלאנשט אין מספיק חומרים דרמטיים כדי להאחז בהם במבוא אבי העורקים של הצופים בדרך לליבם. גם דמותו של ראת'ר אינה מגוונת מספיק והוא רק מעטר את הסיפור ומציע לו עוגן סלברטאי, אבל – לפחות על פי הסרט, אינו בונה דמות נערצת וכריזמטית כזאת שהשפיעה במשך 25 שנה על העיתונות החוקרת של אמריקה.

האומץ של ג'יימס ואנדרבילט הבמאי וצוותו מתגלה כאן בהליכה אל מול האינסטינקט המוכר של החלום האמריקאי ובהבלטת סיפורם של הלוזרים כביכול. כך הוא מנסה להחזיר את שיווי המשקל המוסרי לטובת העיניין המרכזי עצמו ולהוציא כרטיס אדום לקהל שממשיך ללכת שולל – שם, פה ובכל מקום, אחרי הספינים של הפוליטיקאים המושכים בחוטי הפופוליזם והבערות.

"אמת" הוא אמנם סרט לא נטול בעיות, אבל הוא סרט חשוב מאוד במקומותינו, בייחוד בימים אלה, למי שידע להתבונן בו נכוחה ולהסיק ממנו את המסקנות הנכונות.

"אמת" – 8 בסולם אורשר.

https://www.youtube.com/watch?v=4lrellheg7A

רוצה לשתף ?