המחשב הוא ללא ספק ידידו הטוב ביותר של צ'ארלי קאופמן. המחשב הוא הידיד הטוב ביותר כל כל קולנוען שרוצה ויכול לכתוב ולחשוב מחוץ לקופסה, מחוץ לקווים המגבילים ומושכים למטה של הקונוונציה, של הוליווד שכורת הממון הטבולה בשגעון הבלוק באסטר. המחשב ותוצריו הקולנועיים-הויזואלים האין סופיים, המחזירים אותנו לעידן היכולות הסוריאליסטיות הוא הממשק בין שגעונות דמיון הגלומים בתסריט כתוב לבין סרט הקולנוע המוקרן על מסך וקאופמן הוא אחד מהנביאים של ממשק זה, לפחות בהוליווד.
בעזרת המחשב והטכניקות החדשות של המיצג הוירטואלי שמחזיר את הקולנוע, כל סרט המצולם באמצעים וירטואלים, לעידן האנימציה נשברים גבולות המוכר והאפשר כדי לפתוח אופק ענקי. כאן מתחברים להם שוב המוחשי והמופשט, ממש כמו ברעיון הקדמון של התאוריה הקולנועית. אין הרבה אנשי תעשיה שממהרים לממש את האופציות וקאופמן הוא אחד מאותם מעטים שמנסים ומצליחים.
צארלי קאופמן הוא ללא ספק אחד הכשרונות המקוריים הפועלים היום בקולנוע האמריקאי. כתסריטאי הוא אחראי על כמה מההברקות המרתקות יותר בסרטים כמו "אדפטיישן", "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"שמש נצחית בראש צלול". בשלושה סרטים אלה הוא יוצר מציאות שלא היתה קיימת, לפחות לא בקולנוע המסחרי באופן כה ברור עד כאן, מציאות ייחודית, אקספרסיוניסטית, מרתקת. ב"אדפטיישן" הוא מבהיר באופן הברור ביותר איך עוברת יצירה אמנותי ממדיום אחד לשני וכיצד יש לערוך את ההתאמה מתווך אחד על חוקיו לאחר, על חוקיו הוא.
ב"גון מלקוביץ" הוא מכניס אותנו לראשו של אדם כדי לראות – ממש באופן פיסי ומודע, מה הוא רואה ואיך הוא מתייחס אל החיים שלו ושל אחרים. השיא בסרט מתרחש כאשר מלקוביץ' עצמו נכנס לראש שלו וצופה במציאות המשחזרת את עצמה. ב"שמש נצחית" הוא חודר לזכרונו של הגיבור המנסה למחוק את חוויותיו ובונה סביבה המדמה את המוח האנושי למוח של מחשב אלקטרוני. היופי במערכת הדימויים שהוא מגיש לנו הוא, שהתמונות מוחשיות מאוד, הגיוניות על אף הבלותן, מוכרות וזרות כאחת .
כבמאי הוא הציע לנו לפני כשמונה שנים את "סינקדוכה, ניו יורק" שהיה יומרני מידי והלך רחוק מידי. כאן הוא שילם את המחיר של ריצתו המהירה והכשלון הכלכלי עצר את דרכו הבטוחה לפסגה ההוליוודית. אבל גם כבמאי הוא ניסה לשעבד את היכולות של הקולנוע הדיגיטאלי להעברת מסרים בוגרים, נטולי אפקטים זולים, המדמים יקום אישי מרתק. בסרטיו המקוריים תמיד הוא מעמת, בעזרת הטכניקה את העולמות הפנימיים של גיבוריו עם המציאות המלאכותית בה הם חיים ליצירת תמונה המעמידה סימני שאלה באשר לחרדות הקיומיות שלנו ולזהותנו.
גם ב"אנומליסה" הוא מציע קולנוע ייחודי, לא שיגרתי ומספר את הסיפור שלו בטכניקה של סטופ מושן ועם בובות כשחקנים. השימוש באנימציה המיוחדת הזאת מרחיק מהסרט את המרכיב הרגשי ואת הצורך בהזדהות והופך את הסיפור למנוכר, כלומר שכלתני. אבל היכולת של קאופמן לשרטט דמויות מלאות ואמינות ולעצב אותם באופן כל כך נכון, מוכר ומשכנע מטשטשת במהלכו של הסרט את העובדה שמדובר ביצורים סינטטים ואנחנו שוקעים לתוך עולם אנושי ומוכר כל כך.
גם כאן הוא חוזר לדון בבדידות האנושית ובגורמיה, בסיפורו של גבר שפוגש אשה המשנה את תפיסת החיים העגמומית שלו. מייקל סטון, בקולו של דיייד תיוליס, פרסם זה עתה ספר הדרכה המשפר את הביצועים של סוכני המכירות במוקדי שרות לקוחות והפך לאורים ותומים, לגורו בתחום. הוא משאיר את אשתו ובנו אליהם ממילא אינו קשור וקשוב בלוס אנג'לס ומגיע לסינסנטי במסגרת מסע הרצאות וקידום מכירות הספר.
בחלקו הראשון של הסרט אנחנו מתוודעים לבדידותו של החי במלונות, רגעים מתסכלים המוכרים לכל מי שחי על מזוודותיו ומגיע לבדו לעיר זרה ומנוכרת. מייקל מנסה לחפש מכרים, פגישת חידוש יחסים עם אקסית שלו לא עולה יפה והוא משתכן על הבאר של המלון. שם הוא פוגש שתי נשים, סוכנות מכירות שהגיעו במייוחד לשמוע את הרצאתו למחרת והוא מנסה לקשור קשרים עם אחת מהן, נסיון שבסופו של סרט ישנה את יחסו לסביבתו ולחייו.
השימוש שהוא עושה בבובות מציע לנו אפשרות לנוע בחופשיות בין המכאני לאנושי, בין המסמן למסומן, בין הריאליסטי לפנטסטי כל אימת שהבובות מחליפות מימד קיומי. הן בובות ואנשים לרגעים. הטכניקה הזאת מאפשרת לקאופמן וליוצר הבובות שלו דיוק ג'ונסון לשחק במראה החיצוני שלהן – כמעט כל הבובות נראות אותו דבר, בהתאמה רק למינן, גילן ותפקידן בנראטיב, שינוי המתבטא בעיקר בשיער ובלבוש. וכך נבדלות הדמויות הראשיות מההמון חסר הזהות המקיף אותן.
גם השימוש שעושה קאופמן בפס הקול מרתק. לכל הבובות, להוציא את מייקל וליסה, יש אותו מדבב, מה שמחזק את התחושה של הטשטוש האנושי המלנכולי המלווה את הגיבור. משלים את התמונה ביצוע מקסים לשיר של סידני לאופר בעיבוד שונה ומרגש.
"אנומליסה" הוא סרט מעניין, מאתגר, מעורר חשיבה, שפותח את עולם האנימציה גם למבוגרים המחפשים הרחבת אופקים גם במסגרת הקולנוע. זה סרט לא פשוט, אבל כזה שמציע עוד ציון דרך במשעול של הקולנוע לעבר ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של עתידו.
"אנומליסה" – 9 בסולם אורשר.
https://www.youtube.com/watch?v=woZENz6Xi1Y