סרט חדש של קן לואץ' שזכה בנקודות שלו כבר בפסטיבל קאן האחרון והחזיר את המייסטר הזקן הביתה, מצרפת לאנגליה עם פרס "דקל הזהב" ולא בפעם הראשונה. סיפור יום יומי מקסים-כואב וביקורת חריפה על מוסדות הסעד במדינות שבהן הכלכלה הקפיטליסטית החזירית מעכירה את כושר השיפוט האנושי. נפלא. 9 פלוס בסולם אורשר.
רק שמו של קן לואץ', הבמאי האנגלי הוותיק, בן למעלה מ-80, מזקני השבט ומיוזמי ה BDS, עוכר ישראל וממתנגדיה הבולטים והקולניים של מדיניותנו בשטחים הכבושים מעורר בארץ חלחלת קללות ונאצות. כל כך עד שמפיצי הסרטים שרוצים מאוד להקרין את סרטיו בארץ חוששים מהתגובה הציבורית של המתלהמים וההולמים בעם שאינם יודעים מהו הגבול בין השקפות פוליטיות וחברתיות של יוצר לבין נפלאות יצירתו. אבל מה לעשות, האיש גאון של קולנוע ויודע לעשות סרטים והוא בעיקר הומניסט ולוחם לזכויות הנדכאים באשר הם, אחד הטרובדורים הבולטים של מעמד הפועלים.
"אני, דניאל בלייק", סרטו החדש שזכה בקאן בפרס הגדול הוא סרט שכזה שיש שיראו בו פלקט נגד העריצות הממשלתית מול האדם הפשוט, של הביורוקרטיה הנוראית העיוורת לצרכים שאותם היא צריכה לשרת ויש שיהללו את היכולות הפילמאיות והשליחות החברתית. גם אני. העיניין נכון לא רק במקרים של "הביטוח הלאומי" שלנו, הוא מתפשט בעולם הנגוע במגפת הכלכלה הקפיטליסטית החזירית שרואה רק מספרים ומפנה ראשה לבני האדם עליהם ועבורם היא מתקיימת.
זהו סיפורו של נגר אנגלי מניוקאסל שעבר התקף לב ונפצע כשהתמוטט בעבודה המתדפק על משרדי השרותים הסוציאלים שדוחים אותו בלך ושוב, גבוהי לב ואדישים למקרה שלו, אחד מיני רבים מאוד. זהו סיפורה של אם חד הורית לשני ילדים שגם היא נדרסת תחת הפרסות הדוהרות והאטומות של אותו שרות ואינה זוכה למענה כל שהוא. לואץ', משורר החמלה והכאב של המעמד החברתי הדל והנרמס, המעמד השקוף באמת, מקשר בין השניים. הוא מציג את אחוות הדפוקים, את האהבה של איש לרעיהו בעולם הנזקקים ואת חטא הגאוותנות והאטימות של משטר יהיר שחושב במספרים גדולים ומתעלם מהמקרים הפרטיים, מהאדם הפשוט שם למטה. ואותה הומניות מטלטלת שאנחנו מוכנים לקבל לכיוון הדלות האנגלית, מכוון לואץ' גם אלינו, לממשלה שמדכאת חלק מאזרחיה, ובוודאי את הגרים בשעריה. הומניסט נשאר הומניסט.
לואץ' משכשך תדיר את גיבוריו במדמנה המיועדת לחלשים שכמוהם, בריאליזם נוקב המיישיר מבט אל היום יום המחוספס המרכיב את שיגרת חייהם. הוא יוצר רגעים מהפנטים שנלקחים מהמציאות הכואבת ששוחקת את הכבוד האנושי של גיבוריו במאבקם בסביבה ומעוררת את כל בלוטות ההתמרמרות של הצופים. יש לו יכולת לבור את המוץ מהתבן, לנקות את המיותר, את התפל ולהציג בפנינו בליטוש צורב את הכאב וחוסר הצדק . אולם באותה מידה הוא יודע לשוות נימה של אנושיות ואולי לעיתים גם הומור המהבהבים ברמץ האנושי , בדמויות המרתקות שהוא מביא את סיפוריהן.
הריאליזם הפואטי של הסרט, כמו של רבים מסרטיו הקודמים נשען על עבודה מוקפדת עם שחקנים שאותם הוא בוחר בדיוק רב. דייב ג'ונס, הוא דניאל מצטרף לשורה של שחקנים גברים שאיכלסו את הסרטים הקודמים, דומה דמיון מפתיע לפיטר מולן, במאי ושחקן ששיתף פעולה עם לואץ' כמה פעמים ("ריף ראפ" ו"קוראים לי ג'ו") ומחלק איתו תפיסות חברתיות דומות. ג'ונס המוכר בעיקר כקומיקאי וסטנדאפיסט המתארח באופן סדיר אצל חבורת הקומדי סטור האנגלית, מציע כאן את החיבור הנפלא של עוצמה אנושית, רגש וקריצה הומוריסטית מסויימת, בעיקר ביחס הציני שלו לטיפול המוסדי במצבו.
היילי סקווירס שחקנית מחוננת ומחזאית בזכות עצמה, היא קייט, מביאה אף היא את היכולות הדרמטיות המגוונות למלא את דמותה של אם שאמונתה באדם נשחקה במהלכים המבזים של ממסד אטום ועיוור לגורל שבור, שמסכימה לטוות בזהירות קורים דקים של קשר עם המובטל חולה הלב. אח לגורל מתנכר.
כל המרכיבים הקולנועיים האחרים מצטרפים כאן לשירה קולנועית צרופה – הצילום הנכון תמיד של רובי ריאן המשתף פעולה כבר זמן עם לואץ' (וצילם בין השאר גם את "אמריקן האני" של אנדריאה ארנולד, עוד אחת מחבורת הבמאים החברתיים בסביבת לואץ'), והעריכה הרגישה של ג'ונתן מוריס, עורכו הקבוע של לואץ" עוד מימי עבודתו בקולנוע התיעודי. סרט שנשאר עמוק בנשמה, גם ימים רבים אחרי הצפיה בו.
"אני דניאל בלייק " – 9 פלוס בסולם אורשר
I Daniel Blake