מפסטיבל חיפה וקודם לכן מפסטיבל קאן נוטף לקולנוע שלנו סרטם החינני, המשובב ומחמם הלב של אשה מבוגרת, לעיתים כבר על כסא גלגלים ואמן צעיר וקופצני כצמד אנרגטי שיש בו משיכה רב גילית. אנייס ורדה, מהבולטות בבמאיות האירופאיות והאמן JR חוצים את צפון צרפת, מצלמים, נפגשים, משוחחים ומשתעשעים. 9 בסולם אורשר.
על פניו סרט תעודי וצילומי סטילס אינם גורמים מלהיבים שיוציאו אתכם מהבית לקולנוע, אבל נדמה שסרטה החדש של אנייס ורדה יכול לעשות את זה. כדאי לנסות. ורדה היא אולי השריד האנושי האחרון לגל החדש הצרפתי ששינה את פני הקולנוע הצרפתי וגם העולמי לעד בתחילת שנות השישים. המעמד המרכזי שלה נקבע ראשית בגללה, במאית אישה רב גוונית ומרתקת בעולם שרובו עדיין גברים, אך גם בגלל היותה אשתו של ענק קולנועי אחר מאותה חבורה, הבמאי ז'אק דמי שהתפרסם בעיקר בסרטים המוסיקאליים שיצר ("לולה" אמנם ללא שירים, "מטריות שרבורג", "הנערות מרושפור", "הנסיכה בעור החמור"). במהלך שנות עבודתה היא התקרבה גם לחבורת "הגדה השמאלית" שהציעו קולנוע פוליטי ונסיוני לצד כריס מרקר ואלן רנה, אך הזיהוי שלה עם "הגל" לא הטשטש מעולם.
ורדה שמגיעה מצילום הסטילס ואליו היא גם חוזרת בסרט הזה, קשרה את גורלה עם הקולנוע כבר באמצע שנות החמישים בסרט עלילתי ראשון ומשם יצאה למסע שנע בין שני נתיבים – העלילתי והתעודי כשהיא טובלת את עבודותיה בגוונים מודגשים של פמיניזם ופוליטיקה. אחד מסרטיה הראשונים שהכריז על סגנונה הייחודי שנע בין הדוקו לדרמה היה "קליאו בין 5 ל-7" בסיפורה של זמרת מפורסמת המחכה לתוצאות בדיקות הסרטן. מאז נמתח אחריה שובל ארוך של סרטים מרתקים שמציעים מבט אישי ואנושי בשילוב של ריאליזם פואטי , על הסובב אותה, כולל שלושה סרטים תעודיים שעשתה על בעלה דמי שהבולט בהם היה "ז'אקו איש נאנט" רווי האהבה לכשרונו של בעלה ולסרט המוסיקאלי.
גם כאן היא חוזרת לרגעים לימים היפים ההם, רוויי נוסטלגיה של תחילת שנות השישים בשחזור הרגעים הקסומים מ"חבורה נפרדת", סרטו של גודאר מ1964. ואותו גודאר נוכח נפקד גם בסרט הזה, אולי גם בדמותו של JR השותף לדרך שלובש משקפיים שחורות כל הזמן, ממש כמו הבמאי הצרפתי הנערץ. אבל נכון שגודאר, אחד מהטרויקה שהוליכה את המהפכה של ה"גל", לצד טריפו ושאברול עדיין בחיים, אבל הוא לא בן אדם, חרא של בן אדם כדברי ורדה.
כאן היא חוזרת לקו הסרטים התעודיים שלה, אותו היא מציעה לעולם לצד הקו העלילתי, בשיתוף פעולה עם האמן JR ויחד הם תרים בצפונה של צרפת אחרי אנשים ומקומות, כשמו של הסרט. עיקרו של המיצג הקולנועי שלהם הוא הפורטרטים הענקיים ש JR מצלם, מדפיס ומדביק במקומות השונים בהם חולפים השניים במסעם, אבל השיבוץ מלא החיים והמרגש לעיתים של פגישותיהם עם האנשים בדרך וכמה קטעים של זכרון קולנועי ושיחזורו מוסיף המון חן למסע המתועד.
ורדה, היום כבר בת תשעים מציגה חן נעורים של ילדה, למרות הקשיים הפיסיים וJR הוא גם ליצן מלידה. השילוב של הדורות, המפגשים האנושיים, החיבור המוצלח בין הסטילס והקולנוע הופכים את הסרט לחוויה שאוהבי אמנות לא יחמיצו.
"אנשים ומקומות" – 9 בסולם אורשר.
Faces Places