נתחיל דווקא מסופו של הסרט. ברגעיו האחרונים הוא מנסה להיות בלילה מרגשת עשויה מהסיום של "קזבלנקה" בשדה התעופה האפלולי ומהדקות האחרונות של "מבצע יהונתן" כולל מטוס הרקולס. אבל למרות הכוונות, זה נראה יותר כמו הפרודיה של האחים מרקס "לילה בקזבלנקה" על אותה מלודרמה אלמותית והסרט של מנחם גולן, שהוא כשלעצמו קריאת תגר על יכולת דרמטית רצינית. בשורה התחתונה "אתר הצלילה בים האדום" הוא יותר "Take off " מגוחך על נושא מרגש וסיפור אמיתי שאכן התרחש, מאשר נקודת משען כל שהיא ליצירה קולנועית, אמירה חברתית, רגעים של מתח או סתם עניין אנושי.
קשה שלא להרהר בגעגועים, גם תוך כדי צפייה, ב"ארגו" (2012) של בן אפלק, סרט שיש בו מרכיבים דומים ועלילה עם קווי השקה לא מעטים. חודשים לא רבים הפרידו במציאות בין המבצע המרתק של ה"מוסד" וחיל הים הישראלי על חופי סודן, מבצע שנמשך כשנתיים ובמהלכו הועברו מאות יהודים אתיופיים לספינות בדרכם לישראל, ובין הניסיון המוצלח לשחרר קבוצה של שישה אמריקאים שמצאו מקלט בשגרירות קנדה בטהרן בעת ההפיכה שם. המבצע באירן התרחש ב 1979 ו"מבצע אחים" (שכלל גם ניסיונות מוצלחים להעלות את היהודים האתיופים מסודן ומאתיופיה במטוסים) נמשך מסוף שנות ה 70 במהלך 20 שנים כולל מבצע שלמה, מבצע משה ומבצע אליהו. בשני המקרים המתוארים ניזקקו ה- CIA מכאן וה"מוסד" מכאן לתחכום, יוזמה ואלתור במידה רבה ולבניית סיפורי כיסוי הזויים שהייתה בהם תערובת מרתקת של התחזות והתכנות.
במקרה של "ארגו" הוברחו האמריקאים הביתה כחלק מהפקה פיקטיבית של סרט קנדי שהיה אמור להצטלם באירן ולשם תחושת האמינות הוקמה ברקע הפקה אמיתית של הסרט כולל משרדים בהוליווד, מימון, ואפילו איסוף שחקנים ותחילת מסע של יחסי ציבור. במקרה של "מבצע אחים" רכש המוסד בית מלון נטוש על חופי סודן והפעיל אותו עם צוות שהתחזה לשוויצארי כמועדון צלילה ונופש על חופי הים האדום. בימים היו מקבלים שם אורחים שבאו לנפוש ובלילות היו המארחים מעבירים משאיות מלאות עולים מהמדבר לסירות הקומנדו הימי ומשם לאונית משא שציפתה בלב ים. "ארגו" זכה ובצדק לביקורות נלהבות בייחוד בכלי התקשורת האמריקאים ובפרסים רבים כולל האוסקר ו"גלובוס הזהב". "אתר הצלילה בים האדום" בבימוי גידי רף ובהפקת נטפליקס פגש התלהבות זעומה בהרבה. וגם זאת בלשון המעטה.
רף אינו אפלק. אין לו את הניסיון, הפרספקטיבה וכנראה גם הכישרון של השחקן-במאי-יזם הסלבריטאי האמריקאי ואולי גם אדן הזינוק שלו נמוך בהרבה מזה של הכוכב המעוטר עם הצ'ק הפתוח בקולנוע האמריקאי. אולי גם המטרה המוצהרת – סרט המיועד להפצה בטלוויזיה גם היא הקטינה ממדים ויכולת. אבל הטיעון הזה מתכווץ אל מול הצלחת כמה פרוייקטים אחרים של חברת הסטרימינג שהפיקה ושלחה לעולם לאחרונה סרטים של פול גרינגראס, האחים כהן, לזכות בכל פרס אפשרי עם "רומא" של קוארון ומתכוונת לשבור שיאי צפייה עם "The Irishman", סרטו המצופה של מרטין סקורסזה, שמאחד בין רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו וג'ו פשי.
הבעיות העיקריות של "אתר צלילה בים האדום" הן שהוא חסר מיקוד, כבד ניהול, טובע בז'אנר, מלא חשיבות עצמית, נטול אירוניה ובעיקר מזוייף. "רמבו" פוגש את "אושן 11" רק בלי ההומור, המתח, האקשן והכיף. סרטי "עקיצה" בנויים בדרך כלל על יסודות נראטיבים הכוללים צורך ורצון, רעיון, תכנון מוקפד ומפותל וביצוע שיש בו תקלות שמעצימות את המתח אצל הצופים שיודעים לאן העלילה צריכה לזרום. אלמנט חשוב מאוד במבנה זה הוא הרכב השחקנים, האפיל שלהם והכימיה בניהם. וכמובן הקצב שבו מתנהל הסרט והסטיות ההכרחיות שלו מהקו הז'אנריסטי, בשביל ההפתעה והייחוד. בכל אלה נכשל סרטו של ריף.
שיווי המשקל בין חלקי הסיפור כאן לקויים. הדמות הראשית, הסוכן האמיץ ארי לווינסון (כריס אוונס) אמנם מראה לכולם שחייו קשורים לעד בהצלת שארית היהדות האתיופית מהטבח שמבצעים בהם הפורעים באפריקה ושיש לו מחוייבות לחזור לשם שוב ושוב למרות הסכנות. גם הקשר שלו לישראל מציע סלאלום ביוגרפי מפותל ומיותר. אבל הרעיון למבצע הספציפי הזה נולד בראשו כמעט במקרה. מהר מידי הוא מצליח לשכנע את הבוסים שלו (בן קינגסלי ומרק איווניר) המתנגדים בכלל לרעיון ובאותה מהירות וקלילות הוא מארגן לו את הצוות. אחד רופא שנגרר אחריו לכל מקום של סכנה (אלסנדרו ניבולה), אחד מחסל של ה"מוסד" (אלכס האסל), אחד פלייבוי וילד פרחים איטלקי (מיכיאל האוסמן), ואחת דיילת בחברת תעופה שהטייס מטריד מינית ונמאס לה (היילי בנט). להלן ה- A TEAM שלנו. בלי הכנות רבות מידי הם טסים לארץ אויב, עוברים את ביקורת הדרכונים, קונים את המלון ומגיעים לחוף השומם כדי להתחיל במסע ההצלה. הם כל כך לא מוכנים (לפחות על פי הסרט) שכאשר מגיעה קבוצה של תיירים גרמנים למקום הם פשוט לא יודעים מה לעשות וחייבים לאלתר. מלון ואתר צלילה אחרי הכל.
הבעיות מתנפחות במהלך הדרך בעיקר מטעמו של קולונל אכזרי ופושע מלחמה בפני עצמו (כריס צ'וק) המנהל את עסקי הרדיפה אחרי הפליטים והמארגן המקומי שלהם (מייקל קנת וויליאמס) שבאים בקבוצות, עד שלוש קבוצות על פי הסרט. חייליו מציבים מארבים בדרכים המאובקות ועורכים חיפושים אלימים גם במחנה הפליטים המרוחק בו מתארגנות השיירות למסע לחוף הים. מגיעות קבוצות נופשים (הפתעה ,הפתעה) למעשה בסרט רק שתיים. כשהולכים הגרמנים מגיעה קבוצת יפאנים… וחוץ מזה הזמן עובד מהר. השנתיים מתנקזות לשלושה מחזורי פעולה בלבד.
ובינתיים, בזמן הרב שנותר בין פעולה אחת לשנייה, אנחנו לא זוכים להכיר מקרוב את הנפשות הפועלות. הן (אולי זולת הדוקטור) רק דמויות דו מימדיות , פסלים מחוטבים בובות ראווה די אנונימיות. על משחק באמת אין מה לדבר כי הם כל הזמן מתנהלים בחשיבות עצמית כגיבורים המודעים לתפקידם, לסכנות, להנצחה. אבל אנונימיים יותר הם הפליטים המשמשים כאן בעיקר כתפאורה חיה עם קלוז או שניים לילד מפוחד ולצעירה פצועה וחבולה על פי צרכי הדרמה. וכולם מסתדרים באופן מאוד פוטוגני מול המצלמה, הקבוצה האנושית כמו משט סירות הקומנדו בראש חץ פוטוגני שהיה רחוק מהמציאות ומסוכן כשייט אמיתי בין הסלעים החדים ליד החוף…
"אתר הצלילה בים האדום" הוא סרט פשוט, פשטני, דליל וחנוק, שמנסה לדחוס סיפור מעניין, אנושי, מתוחכם, מרתק ואפילו חשוב שארך חודשים רבים לשעה וחצי של אקשן בינוני מצומק ולא מרגש. הוא לא מעביר את תחושת הדחיפות, הסכנה, הקשיים היום יומיים, את היחסים המתפתחים בין חמשת המופלאים, את הפער שבין השגרה המוארת והפעילות החשאית המסוכנת. הוא נטול רגשות כל שהם, חסר אירוניה עצמית ולמעשה גם חסר מתח, הבנוי וערוך בקצב די מונוטוני. מסוג הסרטים שיכולים לעטר רק ערבי הוקרה.
חבל פעמיים. ראשית על הסרט עצמו ועל יוצריו ובעיקר על המבצע כולו, "מבצע אחים". כל כך הרבה רצון ויכולת ותעוזה הושקעו בהבאתם של היהודים האתיופים מאפריקה לירושלים. וכל כך מעט נעשה כדי לקלוט אותם כאן ולהטמיע אותם נכון בחברה הישראלית. אבל זה כבר לסרט אחר…
"אתר צלילה בים האדום" – 6 פלוס בסולם אורשר.
The Red Sea Diving Resort