עם איוושה של סקרנות בשל זכייתו לאחרונה בפרס "אופיר" של האקדמיה הישראלית לקולנוע מגיע לתחרות הסרטים הישראלים בחיפה הסרט "באבא ג'ון", סרט ביכורים נוסף, הפעם של יובל דלשד המציע מבט לתוכו של מארג משפחתי של עולים יוצאי איראן. הקולנוע שלנו ידע כבר מעופים כאלה לתוך סביבות אתניות ספציפיות – לקהילה המרוקאית, הגרוזינית, לחברה החרדית, תוך נסיון לתאר את המרכיבים הייחודיים של כל אחת מהגלויות וגורלה ליד כור ההיתוך המלווה בכוונה לא מוצנעת להגדיל בבת אחת את הסיכויים למכירה מוגברת של כרטיסים.
התוצאה על המסך מביכה לא מעט, בייחוד לאור הפרס החשוב בו זכה. זהו בודאי אינו הסרט הישראלי הטוב של השנה ואפילו בתחרות צנועת המשתתפים בחיפה (בודאי יחסית לשלושים ומשהו המתחרים ב"אופיר") הוצגו טובים ומרתקים ומתקדמים ממנו. "באבא ג'ון" אינו סרט רע. הוא סרט פשוט מידי, לא מורכב, לא מאתגר, עילעול באלבום תמונות משפחתי שיכול לעזור בהעלאת זכרונות ובצקצוק לשון, אך בשום פנים ואופן לא בהערכה מקצועית שהיא.
הנושא המרכזי כאן הוא קרב הדורות. מאבק השליטה שבין אבות ובנים. הדרישה של ההורים לשמר את מסורות העבר הפוגשת את הרצון של הדורות הצעירים לשינוי ולהתערות בסביבה לחיים מודרניים יותר, להשלמה אישית רבה ועמוקה יותר. התזה, אגב סונטת באושיות המאבק של האיגודים המזרחיים הקיצוניים המאשימים בהרס התרבות המזרחית את העילית האשכנזית. הנה כאן עדות הפוכה, מבפנים – אולי חרב פיפיות מסויימת.
הסרט מציג לפנינו שלושה דורות – העולים מאיראן, כמו הסב באבא ג'ון, שהגיעו ארצה עם חלום להמשיך את המסורת של גידול עופות וכמובן של כבוד אדיר לראש המשפחה. הבנים הממשיכים שחלק מהם עושה את רצון ההורים, כמו יצחק מגדל העופות העושה מאמץ להמשיך במסורת אולם כבר בו ניכרים ניצני המרד, לפחות ביחס הרך יותר לבנו מוטי, הילד שבוחל בעיסוק בתרנגולי ההודו וחולם על קריירה מכונאית .
שתי דמויות נוספות המאכלסות את הדרמה הסגורה הזאת הן הדוד מאמריקה, שמרד וברח מהדומינציה של הסב הזקן רחוק ככל האפשר והפך לצורף זהב והאם , הצלע הרכה המנסה לבלום כל עונש המוטל על הילד מצב אביו.
את הסיטואציה המוכרת מאוד אך בעלת הפוטנציאל הזה משעבד-דוחס דלשד לרובד אחד, ראשוני ופשטני של סיפור עלילה הבנוי מסביב להקמתו של לול חדש, כשהוא מזניח את האופציות לחדור פנימה לנפשם של הגיבורים ולהציע הכרות אינטימית יותר עם כל אחד מהם, או לפחות עם הדמויות הראשיות ולהציע נקודת מבט ייחודית. מה שנשאר על המסך זה סרט סתמי מתקתק מידי, מוכר מידי, מיושן מידי שאין בו בניה דרמטית הדרגתית של מתח ועיניין שנשאר מצגת פחוסה של מציאות אתנית המנסה לפתות בקלות עיכולה ובשפה הפרסית בה היא מתנהלת, כגימיק לא מרשים במיוחד.
השחקנים, ברובם יבוא מחו"ל מנסים להציע אמינות בעבודתם המקצועית, אולם בהעדר בשר ותסריט לנעוץ בו שיניים, גם הניסיונות הכנים הללו לא מצליחים לעזור לסרט המריא. וכך מצטרף הסרט לשורה מתארכת מדי של סרטי נוסחה סתמיים, פס ייצור של אמצע הדרך הקורצים אולי לקבוצות כאלה ואחרות של קהל, אבל לא תורמים דבר לשמו הטוב ולרמתו של הקולנוע הישראלי שנסוג בגינם בשנתיים האחרונות.
שורה תחתונה – סרט מפוספס, דק מידי, מתחנף שספק אם יגיע לחמישת הגמר באוסקר האמריקאי.