סיפורי משפחות הוא נושא אהוב ומשופשף מאוד בקולנוע גם כמטפורה למצבי צבירה אנושיים וגם כמראות המוצבות אל מול פני חברות כאלה ואחרות בעולם, אספקלריות של זמן ומקום ותרבות והילכי רוח המשרטטים את המארג של הקיום. רק עכשיו זכה בפסטיבל קאן סרט שכזה, "כייסים" המרנין של הבמאי היפאני הנפלא הירוקאזו קורה-אדה המנסה להגדיר בדרכו את גבולות קווי המתאר של משפחה ואת היחסים המקיימים את הקשר בתא הגרעיני בחייו של אדם.
גם הקולנוע שלנו עוסק לא מעט בקורותיה של המשפחה, גם כמסמך אישי אבל גם כאפשרות להעביר דרכו, כניר לקמוס גם אמירות חברתיות ואפילו פוליטיות. המנעד הרחב נפרש החל מימים ראשונים של קולנוע ישראלי ב"משפחת שמחון" ו"אי לייק מייק" ונסיונות סאטיריים, "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" בעלי הגוון המסורתי, הטרילוגיה החילונית של אורי זוהר ובראשה "מציצים" ועד הקולנוע המודרני יותר "כנפיים שבורות", לפחות שניים מסרטיו של דובר קוזאשבילי, ורק בשנה האחרונה סרטים כמו "אבינו", "אנטנה", "חדרי הבית", "מעבר להרים ולגבעות" ו"סופת חול", כל סרט והפריפריה שלו, כל סרט והישגיו, כל סרט ורמתו הקולנועית.
גם סרט הביכורים של אסף סבן הוא סרט העוסק במשפחה ישראלית שבונה לה בית כדי לממש את הקיום הפיסי והמטאפורי שלה. הסרט היה ה"ראנר אפ" של תחרות הסרטים בפסטיבל הבין לאומי בחיפה בשנה שעברה ולמרות שדיברו בו לא מעט כאחד הסרטים הבולטים, זכה אמנם, כנראה בגלל הרכב מפוספס של חבר השופטים, רק בפרס התסריט. אבל הוא ללא כל ספק צריך היה לחזור הביתה עטור יותר, לפחות היה צריך להתלוות לפרס הזה גם פרס השחקנית לנועה קולר המצויינת.
סבן מהדהד כאן משל בנמשל כשהוא פורס בפנינו את הסאגה הטראגית-קומית המלווה כל מי שמנסה לבנות בית בארץ אכולת הביורוקרטיה, היקרה, נטולת האחריות ופרוצת החוקים והמחוייבויות שלנו, שבה אנחנו יודעים איך נכנסים לפרוייקט – כל פרוייקט שהוא ולעולם לא נדע באיזה מצב צבירה נצא ממנו. זה נכון בסרט, בתהליך בניה של בית בגליל וזה נכון במלחמות כמו מלחמת שלום הגליל. מאידך הוא מגולל סיפורה של משפחה צעירה שמנסה לבנות ולהגדיר גם את היחסים בין אגפיה הצעירים, הוא והיא והאורחים שמגיעים כדי לטייח ולעבות את שכבות היחסים בניהם – והכל נעשה כאן במקביל ותוך השפעות הדדיות של היחסים והתקדמות הבניה.
סיפור הסרט בקווים כלליים מאוד כאמור לא מקורי אבל מוכר מאוד לכל זוג שבנה כאן אי פעם את ביתו. גילי ויערה חוזרים לישוב הקהילתי שבה גדלה כדי לבנות ולהיבנות, אי שם בגליל בבית בישוב בו היא גדלה. הסרט המפורק לשלבים של התקדמות הבניה – התכנון, עבודות התשתית, היציקה הראשונה, הרמת הקירות, ההתנגשות של החלום והמציאות על הפער שבהם, הבעיות הכספיות המתרגשות, ההחלטות עם חומרים וצבעים, כל שלב והמשברים שלו – האובייקטיביים והזוגיים, כל שלב וגלריית החברים, השכנים וההורים שבאים לראות את העולם בהתנהלותו הגמלונית.
יש משהו אמפטי בהתנהלות הזאת, רגעים דרמטיים לצד רגעים של הומור והסימליות של בית אבן שהולך ונבנה ממש לפני העיניים תורמת לאמת הקורנת מהתקדמות היחסים על הקשיים בין בני הזוג. סבן בחר לצלם את סרטו בזמן אמת, בעת בנית ביתו של אחיו בגליל ולא בסט של תפאורה מלאכותית והעובדה הזאת כפתה עליו מגבלות של בימוי, העדר נינוחות בעבודה ולחץ של זמנים. ההתרחשות מתקדמת כל הזמן, מעט בלי שליטה והצורך להשלים סצנות ורגעים דוחף את הסרט כל הזמן קדימה. ולעיתים הדהירה הזאת של העלילתי אחרי הפיסי מעמידה את הסרט בפני קפיצות ופערים שפוגעים בעדינות וברגישות של המעשה הקולנועי כולו, שצריך היה יותר זמן כדי להתפתח וחבל.
כדי לחפות על מכשלות כאלה, סבן סומך מאוד על הכימיה המתפתחת בין שני השחקנים שלו אודי רצין ובעיקר בהובלת הברורה של נועה קולר ליצירת אוירה ישראלית אותנטית. רצין בדמותו של גילי מניח על המסך דמות גמלונית מעט, של מי שהבלוק היצירתי שלו ודוביותו המולדת משפיע גם על מעמדו וטיב החלטותיו בהתקדמות הכפולה של בנית בית ויחסים בעולם שבו חוקי המשחק והסביבה לא כל כך מוכרים לו. בודאי לא מחייכים איליו.
אבל את הנקודות כאן אוספת, ביכולת מרשימה נועה קולר המזנקת באופן ברור למעמד השחקנית הבולטת היום בקולנוע הישראלי. שתי פסגות של עשיה, בתוך ים של עבודה מרשימה בתאטרון ובטלויזיה שמו אותה שם. "לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין וזכיה בפרס השחקנית ב"אופיר" וסדרת הטלויזיה "להעיר את הדב", בדמויות שונות ובעבודה מרגשת של יכולת הבעה ועיצוב נשי. ב"בית בגליל" היא מחזיקה את הסרט ותומכת בו גם ברגעים הפחות משכנעים שלו. יערה שלה היא אשה צעירה, חזקה בחזותה החיצונית אבל רגישה ופגיעה עמוק פנימה שמנסה לאחות את הקרעים ועל פני הרגעים הקשים המתגלים הן במשפחתה הצעירה ובתהליך הבניה. קולר, כמו הסרט כולו מציעה איכויות שיש בהן אמת כואבת ומציאות טופחת לצד נטפים מרעננים של הומור משחרר.
למערכת המאוזנת הזאת דוחס סבן פנימה עוד ועוד דמויות שיש להן אמנם הסבר ענייני לעטוף בהן את העלילה המתקדמת כמו הורים, חברים, העובדים ברקע. לעיתים זה משעשע, כמו דמותו של קבלן הצבע שמרח צהוב אבל נשבע שזה יהיה לבן, אך אין לתפקידים שלהם המשך או השפעה על חיי הזוג ואינם תורמים למעשה להתקדמות העלילה. למשל השכנה שהיתה הנודניקית של הכיתה של יערה ועכשיו היא חולקת את המגרש הסמוך שמופיעה ונעלמת מהר כמעט בלי להשאיר עקבות.
הדוחק של ההפקה והלחץ שהוא השפיע על התקדמות הצילומים מעלה בעיה נוספת בה לוקה הסרט. למרות שהבית צומח גם הוא בגליל, והצפון שלנו הוא אחד האזורים המשופעים בנוף נפלא, הצילום הדחוס, השרוף לא מוסיף לו עומק ואיפיון. התחושה היא של עבודה מהירה ולא מוקפדת ובמקום שבו הסביבה יכולה היתה לעטוף באהבה את הסיפור, נכרת ההחמצה אפילו יותר. ללא עומק וללא פרספקטיבה וכך כל התרומה של הנוף הגלילי הולכת לאיבוד. חבל.
עם זאת "בית בגליל" הוא סרט שנושא איתו בסיפור, באוירה, בחינניות כמות גדולה של מאפיינים שהם גם מקומיים וגם אוניברסאלים ובודאי יוכל להתחבר לקהל הישראלי, לפחות.
"בית בגליל" – 8 בסולם אורשר