הבעיה העיקרית של סרטים מסוג "בית המזימות" היא הסף הברור המפריד בין סרט טלוויזיה לסרט קולנוע. נכון שבימים של תוצרים היברידיים כמו היום חוצות לעיתים את הסף הזה הפקות, כמעט מבלי משים, מסיבות שונות של הפצה, מחויבויות, מילוי חורים ואולי סתם טעויות של היסח הדעת. אבל הטעויות הללו, בסופו של דבר יכולות להיות קטלניות. כי מה שנכון למסך הקטן, בתנאים של צפיה ביתית ולעיתים הילולת משפחה צוהלת ברקע יכול להיות טעות כשהוא מוקרן על המסך הגדול עם כל הריכוז ותשומת הלב. נדמה לי ש"בית המזימות" שנושא איכויות של סוכרית שוקולד מריר וטעים בטלוויזיה מאבד הרבה מהארומה שלו בבית הקולנוע.
אין טעם לחזור כאן ועכשיו על דברי הימים עקובים מדם של המלחמות שנמתחו בין הקולנוע והטלוויזיה בשנים ראשונות של הופעת המסך הביתי, על ההשמצות, על מריטות האברים, על האפיון הויזואלי והנראטיבי השונה כל כך בין שתי המדיה הללו, עד שהחליטו שם בהוליווד שכולם בעצם חיים על אותו הפיל וקראו לו ENTERTAINMENT. אבל גם אם הושגה הודנה בין הטלוויזיה והקולנוע וזאת מציגה את החומרים של זה, וזה מסכים לקבל, מידי פעם את המצליחים שבכוכביה של זאת, עדיין לא צריך להיות מיקרוסקופ אלקטרוני כדי להבחין בהבדל בין הצרכים והתוצרים.
דרמת "תאטרון כורסה" אנגלית או סדרת מתח אמריקאית יכולים להתאים נהדר לטלוויזיה ולהפנט לא מעט צופים באיכות ובעיניין, אבל תשימו אותם על מסך גדול והנה פג הקסם. כך גם בתחום שמירת ושבירת הגבולות בפן העלילתי וכך גם במחלקת המשחק. שחקנים שעובי כשרונם מספיק למסך של 50 אינץ' נראים דלים ודקים על מסך ענק של 30 מטר, שלא לדבר על פיקסליזציה מטשטשת.
כך, בעייתו העיקרית של הסרט הסימפטי הזה, עוד דרמה בלשית המבוססת על ספריה של אגתה כריסטי, היה הכישלון היחסי בניתור מאזור המחיה הטבעי בטלוויזיה אל הקולנוע ומתיחת הפנים, תרתי משמע הבלתי מספקת שלו. שלא נבין לא נכון – כמה וכמה סיפורים של האנגליה שרק התנ"כ היה פופולארי יותר מספריה עובדו למסך הגדול וכמה מהם היו אפילו ליצירות מופת. "עד התביעה" של בילי ווילדר הוא דוגמה טובה לצד "רצח באוריינט אקספרס" של סידני לומט, "רצח היא אמרה" של ג'ורג' פולוק אבל מה לעשות וז'יל פקה ברנר הוא לא במאי ברמתם של ווילדר ולומט ומקס איירונס למרות ייחוסו המשפחתי אינו צ'ארלס לוהטון, אלברט פיני, פיטר יוסטינוב, מרגרט רת'פורד או אנג'לה לנסברי.
המבנה העלילתי של הסרט מציית ברובו לנוסחה שהתעצבה בספרים של כריסטי. קבוצה אחת של אנשים המתכנסת או שוהה במקום מוגדר ודי סגור שרצח מאדים את קצוות לבושה. כל אחד יכול להיות הרוצח ועל פי ההתפתחות העלילתית ובנית הדמויות, לכל אחת מהן יש סיבה מספקת המתגלה במהלך חקירה שמתפתחת, לחסל את המנוח. הבלש או הבלשים נמצאים בסביבה במקרה או תחת הזמנה והסרט עוקב אחרי מסע הגילוי וחשיפת האמת. בדרך כלל הרוצח הוא הטיפוס הפחות נחשד במהלך החקירה, בעזרת כריסטי כמובן. הגילוי נעשה בדרך כלל בנוכחות הארסנל האנושי כולו ואופיו בדרך כלל די צוהל.
לא כאן. הפתרון המוצע ב"בית המזימות" הוא דמוני הרבה יותר מאשר בהתרחשויות אחרות. כמובן שלא אפרט אותו בפניכם כאן ועכשיו, אבל כשמדברים על בלתי צפוי, הנה הוא מופיע במלוא הדרו. הפתרון הבלשי מתנייע כאן לא רק אל מול הנוסחה אלא גם אל מול אחת האקסיומות על פיהן פועם לו הקולנוע האמריקאי.
הפעם מתרחשת העלילה בעיקר באחוזתו של איל הון עשיר ודי מנוול, אריסטיד לאונידס שאותו אנו לומדים להכיר בעיקר מתמונתו התלויה במרכז גרם המדרגות הענק של ארמונו ומדיווחי האופי השליליים בעיקר מפי משפחתו. זאת שנשארה בחיים. ליאונידיס, מהגר יווני שעשה הון מסולק מהדרך בתחילת הסרט ע"י זריקה הנושאת חומר בעל תכונות קטלניות בעבורו והוא מותיר אחריו הרה כסף ורשימה לא קצרה של רוצחים אופציונאליים. הנפשות הפועלות כאן הם שני בניו, שניהם לא יוצלחים במיוחד כל אחד בתחומו. שתי נשותיהם, וגם כאן האקסטרווגנצה שולטת. אשתו השניה הצעירה המנהלת אומן עם הטיוטור של נכדו. גיסתו אחות אשתו הראשונה המנהלת את הבית ביד רמה, נכד ושתי נכדות שהבוגרת בניהן היא זאת שמזמינה את הבלש צ'ארלס הייורד למצוא את הרוצח.
הייוארד הוא צעיר מצודד, כשרוני מאוד, בנו של בלש אגדי של הסקוטלאנד יארד שנרצח המחוזר ע"י מפקד המשטרה להצטרף לשורותיה אחרי קריירה קצרה כאיש מודיעין במשרד החוץ. על הייווארד הוטלה בגלגולו הקודם משימה לעקוב בקהיר אחרי סופיה דה האבילנד המתגלה כנכדתו של ליאונידס בשל פעילות פוליטית שלו. צ'ארלס וסיפיה הפכו לאהובים, הרומן נפסק בחטף ועכשיו היא מגיעה למשרדו בלונדון כדי לבקש עזרה. וברקע תמיד תהיה להם קהיר. לאחר היסוסים ובעידוד מפקד הסקוטלנד יארד מגיע הייווארד לזירת הרצח ומכאן מתחילים העיניינים להתגלגל עד לפתרון התעלומה.
עיבוד לקולנוע של סיפורי כריסטי האלגנטיים דורש טיפול מיוחד כדי להיחרט בזיכרון. בדרך כלל חוכמת סיפור וחדותו – ראה בילי וולדר והיכולות המוכחות שלו, או הומור. אחת הדמויות הזכורות לי ביותר מהסרטים הללו היא של המטפלת המאותגרת התפתחות של הגברת הזקנה ב"רצח באוריינט אקספרס" עם הופעה גאונית של אינגריד ברגמן בתפקיד שקיבלה עליו גם את האוסקר כשחקנית משנה. המשפט שלה היה "I WAS BORN BECKWARDS " וכמובן הדמות הגדולה והנפוחה מהחיים שהביא אלברט פיני למסך כהרקול פוארו ושפם השעווה שלו. התשובה הקולנועית של פקה ברנר היא יבשושית מדי, נטולת תחושה של קרנבל קטן ומהנה והדלות שלו ושל שחקני הטלוויזיה בהם איכלס את הדמויות מוהלות את ההנאה בפיהוק מסויים.
איירונס הוא הייווארד אלגנטי אך קורקטי מידי, סטפני מרטיני היא סופיה דקה חסרת והפתעות וכריזמה, כריסטינה הנדריקס כאשה הצעירה והלחשנית דובשנית מידי, ג'יליאן אנדרסון פתטית, את טרנס סטאמפ כמפקד המשטרה עצוב לראות ורק גלן קלוז המקצוענית הוותיקה יודעת לקרוץ היטב לתפקיד המבוגרת הלא אחראית.
"בית המזימות" אינו חלילה סרט רע. הוא פשוט סרט קטן שהולבש בגרדרובה גדולה עליו ונקלע שלא בטובתו למדיום הלא נכון. ולא בכדי המתין הסרט חודשים רבים ליציאתו למסך ועבר במחנה בלי להשאיר אחריו סימנים כל שהם. וגם אתם, יכולים בהחלט לחכות עד שיגיע לטלוויזיה, שם הוא יזכה לפורמט המתאים.
"בית המזימות" – 7 בסולם אורשר
Crooked House