אמריקה טבולה בסמים, אחת הדרכים לאובדנה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם. אם תשאלו את מייקל מור, בסרט חדש שיגיע גם הוא בקרוב מאוד אל המסך שלנו, זאת בכלל אינה דמוקרטיה אמיתית והאחראים לאבדון הם הפוליטיקאים המושחתים משני צידי המפה המתקיימים על החסדים של כספי אלי ההון והמחויבות עליהם. אם תשאלו את ספייק לי, למשל הוא ידבר על האפליה והגזענות. לבמאים נוספים יש תשובות מגוונות אחרות כמו שיעמום, היאוש והתכווצות הערכים. פיטר הדג'ס, תסריטאי ובמאי תולה את האשמה ביד הקלה של הרפואה בהפצת ובשימוש הסמים לשיכוך כאבים שמובילים מאוחר יותר לשימוש בסמים קשים יותר. ואלה הורגים במאות אלפים בשנים האחרונות.
"בן חזר הביתה", סרטו הרביעי כבמאי לכן הוא מעין סרט מלחמה. ניסיון ליצירת פנפלט חברתי שמטרתו להרים את השטיח מעל העובדות היבשות ולהפוך אותן לדרמה שילוחית-חברתית. עוד אחד מהתפקידים של הקולנוע, אפילו אם הוא בא מאמריקה של עסקי השעשועים. הדג'ס אינו בדיוק מיין סטרים, לא הוליווד טיפוסי ולכן הוא מרשה לעצמו את הנימה הביקורתית-חברתית הזאת גם כאן, אולי בפעם הראשונה ובאופן כל כך בוטה עבורו. בסרטים הקודמים שביים וכתב הוא עסק בעיקר בסיפורים משפחתיים – החל מ"מה עובר על גילברט" (הבמאי היה לאסה האלסטרום) גם שם דובר במשפחה פרברית ובנכות פיסית ונפשית של שניים מחבריה, דרך "פיסות של אפריל", "העולם על פי דן" והפנטסיה מבית דיסני של "החיים המוזרים של טימותי גרין". אבל מעולם הוא לא היה זועם ומישיר מבט כמו בסרט הזה, מכוון אמירה.
הדג'ס זונח את האווירה הקלילה, המחייכת ואולי האופטימית של הסרטים הקודמים שלו כדי להרים אצבע מוכיחה. ובשביל זה הוא מוכן לשעבד את הסרט שלו לנימות מלודרמטיות ולרגעים של אקשן, שיעזרו לקרב את הסיפור ללבבות של קהל רחב, אבל הן פוגעות בריכוז האמיתי של הסיטואציה. ואכן חציו של הסרט, בפתיחה האיטית מניח את היסודות להכרת הדמויות – אמא, אב חורג, אחות וכמובן בן, הדמות שסביבה נעול הסרט. הוא אולי איטי בניהול אולם הוא המעניין יותר והמדוייק והמקורי יותר. החצי השני הופך להיות עמוס מרכיבים מטלטלים של סרט מתח, אבל דווקא כאן העלילה הופכת להיות דלילה , שאבלונית וחסרת ייחוד.
הכל קורה ביממה אחת בערב חג המולד – אולי החג המשפחתי ביותר באמריקה. הולי ברנס חוזרת הביתה עם שלושת ילדיה מחזרה שהתקיימה בכנסיה המקומית לקראת המיסה של הערב. ליד הבית היא רואה את בן, בנה הבכור שחזר במפתיע. בן הוא נרקומן צעיר שנמצא במוסד לגמילה, לטענתו נקי כבר 77 ימים ולכן קיבל רשות מהספונסר שלו לחזור הביתה לחגים. הולי עוצרת את המכונית, יוצאת איליו בריצה ומחבקת אותו אולם מיד מתעשתת. זיכרון הימים שהיו, הנזקים שגרם למשפחה, לעצמו, לבית מקשיחים אותה בניגוד לאינסטינקטים האימהיים. אייוי אחותו וניל אביו החורג מתנגדים לכניסתו לבית. אחיו ואחותו החורגים הצעירים דווקא חפצים בקרבתו. הולי נתונה בסערת רגשות – מחד היא רוצה את הבן קרוב ומאידך היא זוכרת את הקשיים והסכנות בהיותו בסביבה.
לבסוף מגיעה הפשרה – בן ישאר לחג אולם כל הזמן תחת השגחתה ועינה הפקוחה של אמא. יחד הם יצאו לקניון לקנות בגדים חדשים, יחד הם ישבו בבית הקפה, הדלת של חדרו תישאר פתוחה, גם דלת בית השימוש. כל כך דק ושביר הוא האימון, כל כך חזק הפיתוי של נפילה מחודשת לסם. בן מנסה לעמוד בתנאים המגבילים, אבל השדים מתרוצצים בקרבו. במעלה הסרט הוא יצא עם אמו הולי כדי לפתור בעיה משפחתית שהתפתחה ויפגוש כמה רוחות רפאים מעברו, גם תוך כדי מרדף וסיכון חייו וחייה.
כאמור, בחלקו הראשון של הסרט מצליח הודג'ס לבנות דמויות אמינות ומשכנעות, כאלה העומדות במרכז הסיפור וגם כאלה החודרות איליו לרגעים קצרים. חבר מהעבר שלא בטוח שבן עדיין בסביבה ופוגש אותו לרגע, הרופא שבגינו החל בן להשתמש בסמים, חבר מסומם לצרה, אמא של צעירה שמתה משימוש יתר שבן היה הדילר שלה, קבוצת הנרקומנים האנונימיים איתה נפגשים בן ואימו, סוחר סמים שבן נשאר חייב לו כסף ומאיים על שלום המשפחה ודמויות נוספות. ועל כולן העיצוב הנכון של הפרוטגוניסטים כולם.
בן הנאבק כל הזמן בעברו ובצורך להתרחק מהסמים כשאלה תלויים כל הזמן להסיתו, אביו החורג השחור שלא מוכן לסלוח, אחותו האוהבת ששילמה מחיר כבד על הקשר עם בן ועל כולם האמא, אשת ברזל שעושה הכל כדי להרחיק אחת ולתמיד את בנה מהאופל המאיים לשוב ולהתנפל עליו. את הדמויות הללו ממלאה היטב שורת השחקנים – קטרין ניוטון כאחות אייוי, קורטני ב. וואנס כאב החורג, רייצ'ל ביי ג'ונס כאם של הילדה המתה וכמובן לוקאס הדג'ס , בנו האמיתי של הבמאי כבן. הדג'ס הצעיר מצדיק כאן את המוניטין שיצא לו כאחד השחקנים הצעירים המבטיחים של הוליווד. אחריו כמה תפקידים מרשימים בסרטים שהותירו סימן כמו "מנצ'סטר ליד הים", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי", "ליידי בירד", "ממלכת אור הירח" ו"מלון גראנד בודפשט" בין השאר ולפני קריירה שכבר נגעה במועמדות באוסקר ומבטיחה רבות. בן שלו הוא רגיש, מעורער, מתנייע רגשית בין שמחה לכאב, מאופק אך רגיש ובעיקר משכנע.
על כולם כאן, בהצגה שהיא רובה שלה, קבלו את ג'וליה רוברטס. השחקנית שהיתה גם מהפנים היפות של הוליווד הוכיחה כבר כמה וכמה פעמים את כשרונה הדרמטי. מיק ניקולס שביים אותה ב"מלחמתו של צ'ארלי ווילסון" אמר עליה "היא כל כך יפה שלפעמים שוכחים עד כמה היא שחקנית טובה". ואכן כמה סרטים במהלך הקריירה הקולנועית של 30 שנים הוכיחו את זה. "אשה יפה" , "ארין ברוקוביץ", "אוגוסט מחוז אוסייג", " פלא" שרטטו את התבגרותה מצעירה מצודדת ומושכת לב ועיין לאמא דאגנית שיודעת רגעים של קדרות קיומית ומחויבות הורית, עד ביטול עצמי. כאן זוהי ההצגה שלה, הכל עומד בפרספקטיבה שלה והיכולות אותן היא מניחה על המסך מרגשות ומעוררות הערצה.
נכון שהסרט עצמו כיחידה אחת אינו אחד ברמתו. לעיתים נדמה שעבודתם של השחקנים היא אפילו כפוית טובה. אולם כדאי לזכור, שוב ושוב שמדובר בסרט שמנסה להפריט בעיה כואבת, להפוך אותה באמצעות הסיפור בגוף שלישי יחיד, למוחשית ומובנת ונגישה יותר. המקרה הסטטיסטי הופך לסיפור אחד, אישי והמטרה מקדשת את האמצעים. לפחות על פי הדג'ס. ונדמה לי שכמה אנשים שאני מכיר מקרוב, המודעים לכאבים הפרושים על המסך כאן, יהנהנו בהסכמה מלאה.
"בן חזר הביתה" – 8 בסולם אורשר
Ben Is Back