בני ערובה – קיקלופ חדש בעיר, 6 בסולם אורשר. גידי אורשר.

ועכשיו גם פירס ברוסנן תורם את גופו לחמדנות. קבוצת הפנסיונרים מקוששי הממון של הקולנוע שכללה בין השאר את מייקל קיין, רוברט דה נירו ולא לשכוח את מורגן פרימן בין השאר פתחה את שעריה גם לאיש שגילם ארבע פעמים את ג'יימס בונד ועכשיו גם הוא מקפל את ההילה והולך הביתה עם זקן ועוד כמה פאונדס, שיהיה עם מה לשלם בפאב האירי הקרוב לביתו. אם יש בזיון מקצועי, בבחירת התפקיד ובהתיצבות לצילומים ובביצוע חלטוריסטי, המעורבות של ברוסנן ב"בני ערובה" מסמלת שפל חדש.

זה לא שהסרט הוא רע כל כך, ראינו גרועים ממנו בייחוד בפורמט העלילתי הזה. הוא פשוט סתמי כל כך, אחד מיני אלפיים וברוסנן מופיע בו רק בדקות האחרונות לכאורה בשביל השכר והכותרות שזה פשוט משפיל את מי שנמצא בסביבה וזוכר את ימי הזוהר של "גולדן איי", "מחר לנצח", "העולם אינו מספיק" ו"למות ביום אחר" שגם הם לא היו בדיוק הדובדבנים שעל הקצפת. אבל בונד הוא בונד. אפילו אם מדובר בדגם מספר ארבע ( קונורי, מור ודולטון לפניו בלי לספור את לזנבי). ואולי בעצם הוא עשה את המעשה כאלטרואיזם מקצועי – אחרי הכל סרט אנגלי ומה לא עושים כדי לקדם את התעשיה המקומית הנאבקת על קיומה, אפילו אם מדובר במוצר שכולו חיקוי והתבוללות עם הוליווד של האקשן.

ואכן, הסרטים שעשו את ברוס וויליס ובראשם "מת לחיות" והיו לתת-תת ז'אנר שקיבל אפילו ערך בויקיפדיה "סרטים שנקראו באופן לא רשמי "מת לחיות ב…", אשר עלילתם הציגה גיבור בודד שנלחם במשחק "חתול ועכבר" קטלני נגד קבוצה של פושעים במתחם סגור..." והתבדרו בהבל אהדתם של צופי היומיות, זכו לאחרונה לעירוי עם דווין ג'ונסון ו"גורד שחקים"  ונחשפים כאן למהדורה אנגלית עם קיקלופ אמריקני נוסף שלעולם, כנראה לא יוכל לגלם את המלט, למשל. לא על במה או אפילו על בד הקולנוע. אולי רק אם במאי סר טעם או מבריק במיוחד יציע את "המלט: גרסת ה WWF"…

אחרי ה"עידון" היחסי של וויליס באקשן קיצוני טבול בנגיעות של הומור מגיע תורם של המוטציות האנושיות מתוצרת חדרי הכושר וזירות ההאבקות ובעידן שמקדש את הפעולה והדם הניגר בלבד על פני אריגה אחראית ואמינה של דמויות הן משתלטות על המסך. עומק החשיבה כעובי השריר ביחס הפוך, זאת כנראה הנוסחה ועם התקציר הנ"ל יוצא גם "בני ערובה" לדרך. אבל הפעם, כדי להוסיף נופך אקטואלי, יש גם אבק של פוליטיקה ולאומניות בפינות.

זה מתחיל לפני כעשרים שנה באחת הפרובינציות בקרנות רוסיה עם התקוממות עממית נגד השלטון במוסקבה המובילה למרחץ דמים ולהכנעת המרידה. אבל הרמץ לא כבה והרוח הרעה משלהבת את האודים לאותו אקשן בגינו התכנסנו כאן כולנו. קפיצה לימים אלה, קבוצה של טרוריסטים, מווטרני המרד ומקורבים לראשיו, כולם שריריים במיוחד ובהבעות פנים זועפות, שלא נטעה שהם הרעים, יוצאים ללונדון כדי לשבש את משחק חצי גמר גביע האלופות. זהו המפגש בין ווסטהאם המקומית ודינאמו FCC הרוסית, משחק המושך איליו את התעניינות ההמונים וגם את גיבורנו מייק נוקס שלוקח למשחק את בתו של חבר טוב כאח שלו שנהרג לידו בפעילות באפגניסטן. מבט אחד מהיר באותו נוקס מבהיר לנו שבעברו הוא לא היה רקדן בלט או ספרן באוניברסיטה ובהמשך מסתבר לנו שאכן היה לוחם נועז ביחידת מארינס מובחרת הנע ונד בעולם בבריחה מזכרונותיו. צריך קמצוץ של פסיכולוגיה גם כאן.

המשחק נפתח, הטרוריסטים משתלטים על האיצטדיון בלי שאיש מהצופים ירגיש בכך והילדה מתחמקת מהשגחתו של הדוד והולכת לו לאיבוד כדי לפגוש צעיר אחד אותו היא מלבבת. בנתיים אנחנו מבינים שהרעים מחפשים את אחד המנהיגים של ההפיכה דאז ובראשם אחיו של אותו מנהיג שנחשב כמת אבל הוא לא כי הוא נמצא באיצטדיון בזהות בדויה. אכזרי במיוחד כמו שפושע רוסי צריך להיות. הזדים משתלטים על מערכות המחשב והתקשורת של האיצטדיון, סוגרים את השערים ומצמידים מטעני חבלה שיהרסו אגף שלם על צופיו, כחלק מתוכנית הבריחה שלהם. המשטרה בחוץ לא יודעת דבר, המשטרה באיצטדיון מאויימת ומשתפת פעולה ורק כוח נוקס שלנו המחפש את הילדה יוכל לשנות את מהלך העיניינים.

עשרה, בערך, רוסים גדולים רובם עם מבטא אירי הולכים ונמוגים לקראת הפינאלה שכולה אש ותמרות עשן, ופיצוצים, קפיצות, ויריות ודקירות וקרבות מגע ונהיגת אופנועים מטורפת במסדרונות האיצטדיון ועל גגותיו וטיפות הזיעה והדם על פניו של גיבורנו לא נמחות ולא נוספות. כדי להגביר את דרמת השרירים מוציא הבמאי סקוט מאן ("אוטובוס 657", "הטורניר") מאימון הנפת המשקלות קיקלופים נוספים, בחלק מהמקרים אפילו שריריים וגבוהים יותר מגיבורנו, אבל גם הם לא מצליחים לעמוד בדרכו של גבר מודאג. בקיצור – באמת שום דבר, אבל שום דבר חדש או מפתיע.

דייב בוטיסטה צועד בצעד כבד בעקבות סטלון, שוורצנגר, דה רוק, דולף לונדגרן, ג'ייסון סטית'האם, סטיבן סיגל וגברתנים אחרים ובהעדר אופציות לתפקידים במלודרמות או סרטים מוסיקאלים, למשל הוא מתחיל להפיק גם את סרטיו שלו. כמו כאן. המסגרת העלילתית מצומצמת ותפורה למידותיו התפוחות, האפיון של הדמות לא דורש איכויות של משחק כל שהן – הנוכחות המוצקה והנהמות מספקת, ושיתוף הפעולה עם במאי שטווח היכולות שלו גם הוא מוגבל (מאן ובוטיסטה כבר נפגשו ב"אוטובוס 657" למשל) משלימים את התמונה.

אה, סליחה וצריך גם אבק כוכבים ובשביל זה יש את פירס בונד שלנו. אבק המתפזר מהר מאוד ברוח של איטדיון מתפוצץ.

בני ערובה – 6 בסולם אורשר.  
Final Score

רוצה לשתף ?