כמה נפלא כמה נכון : שני סרטים ישראלים דוברי ערבית בתחרות בפסטיבל הסרטים בחיפה. "עיניינים אישיים" של מהא חדג' סרט עדין, יפיפה, רגיש, חכם, חמוץ-מתוק, מלא אהבה, רוך והבנה אנושית. "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד סרט נוקב, אמיץ, חריף, חד, פורץ דרך וחשוב עם שלוש שחקניות מהפנטות. שני סרטים נהדרים של שתי במאיות מרתקות וכמו שאמרה חמוד בסוף הסרט בשאון אדיר של מחיאות כפיים שהרים את גג אולם רפופורט: "צריך לתת לנשים לנהל את העיניינים. עד עכשיו עם גברים זה לא עבד". עובדה.
למרות שהקולנוע דובר הערבית זכה השנה בכל הקופה בקנה מידה ארצי, "סופת חול" של עידית זקצר הוא הסרט מחזיק התואר הסרט הישראלי הטוב ביותר השנה בתחרות "פרסי האופיר", חיפה עדיין היא המגרש הביתי של קולנוע זה. העיר המעורבת ביותר בארץ שמוכיחה דו קיום נפלא בין שני העמים פותחת זרועות גם לקולנוע דובר הערבית (ולא רק לו, כפי שידווח להבא) ומחבקת את היוצרים שמגיעים לפסטיבל הסרטים הבין לאומי המתקיים כאן כבר שנים.
השנה חברו לפסטיבל יחדיו שני אלמנטים רגישים יותר, לפחות בקריטריונים של הפוליטיקה או הפוליטיקה התקינה הנושבת במקומותינו לויכוחים ומאבקים של זהות והכרה – גם זה של הביטוי הערבי ישראלי פלסטינאי בקולנוע וגם של מקומן של נשים בתעשיה המתפתחת בישראל. נדמה שבחיפה, כמו בנושאים אחרים ובהחלטה אמיצה לא להכנע לדוגמטיות וססמאות קרב בואשות וחסרות בסיס, מצאו את הפתרון . לפחות שלושה סרטים שבהם הגיבורים הם ערבים ישראלים-פלסטינאים, שניים מהם דוברים ערבית מהתחלה ועד סוף וחמישים אחוז מהיוצרים של הקולנוע הישראלי הן יוצרות. במאיות נשים. כשהחיבור הוא של שני האגפים, התוצאה מרהיבה ומרתקת ומקבעת את השנה כשנת הערבי הישראלי-פלסטינאי בקולנוע. איזה יופי.
מה שיפה יותר ושומט את השטיח מזעקות השבר של מי שמנסה לטלטל את הספינה כדי להטביעה הוא ששני הסרטים הללו אינם עוסקים לחלוטין, או כמעט לחלוטין בסכסוך הישראלי-פלסטיני והמבט בהם מופנה בעיקר פנימה, אל תוך החברה הערבית – מוסלמית ונוצרית כאחת והדרך שבה היא מטפלת בעצמה, מחפשת פתרונות ומתמודת עם החיים המודרנים במסגרות הנתונות. שתי נשים, יוצרות צעירות בסירטן הארוך הראשון, מביעות את דעתן, כל אחת בסגנונה על הסביבה ממנה היא יוצאת ואליה היא חוזרת עם דין וחשבון. המגמה הזאת הולכת אמנם ומתפתחת בעשור השנים האחרונות לפחות בקולנוע הישראלי שקולט עדויותיהם של שגרירי קולנוע אוטנטיים של רבדי החברה בארץ המספרים את סיפור הפלורליזם האמיתי ממקור ראשון ולא מהקומה העליונה של משרד ממשלתי. אבל עכשיו נשמע גם קולו הצלול של הציבור הערבי ישראלי-פלסטיני לצד קולם של החרדים, המזרחיים, בני השכונות, אנשי תל אביב והמרכז, האשכנזים, הדתיים-לאומיים, הקיבוצים, העליה הרוסית, האתיופית, כשווים בין שווים. בקיצור כל הארץ כולה.
"עיניינים אישיים" הוא סרט עדין, מכונס בעצמו, מינורי, פיוטי המשרטט קלסתרה של משפחה ערבית מנצרת שפזורה בארץ ומחוצה לה. חדג' מביאה את סיפורה של משפחה הפזורה בעולם מצורך ומרצון. ההורים, בגיל העמידה ועם וחוסר קשר וניכור עמוק שתלוי על יחסיהם חיים בנצרת בין המחשב שלו והטלנובלות בטלויזיה שלה. בן אחד חי בשוודיה ,מנותק מהסביבה ומבקש מהם לבוא איליו לביקור והשני ברמאללה לא מסוגל לבסס את קשריו עם צעירה יפה אסרטיבית מידי ושמרנית מידי לטעמו. עוד בת נשואה מתגוררת אף היא ברמאללה עם בעלה המוסכניק וגם היא דעתנית ודומיננטית בנישואין מלאי חיים.
בין הקודקודים האלה טווה חדג' קשרים המתפתחים לאיטם לסיפור שיש בו הבחנות על אורח החיים, על המחשבות, העיסוקים, וכמובן גם תזכורת מינוריות אמנם על הכיבוש והעול שהוא מטיל על התושבים, אבל גם זה נמוצל לסצנה מקסימה של ריקוד זוגי מכושף. שורה של שחקנים מרשימים, רובם פנים חדשות מרעננים את הסרט הסימפאטי הזה שאולי אינו נטול בעיות אך הוא מצליח להעביר תחושות, מחשבות ומצב צבירה של עם נורמאלי המתרגל חיים מודרנים שבהם מקומו של היחיד תופס את ההתלהמות הלאומית. מדג' מצליחה לעשות זאת בעדינות מסוגננת בעיקר בחיבור הרגשי והעלילתי שבין התמונות שמעמיד הסרט בהשפעה סגנונית של יוצר פלסטיני וותיק יותר, איליה סולימן, אמן בשרטוט דמויות כאלה. אם נזכור שמדובר בסרט ראשון של חדג', יהיה מעניין לראות גם את אלה שיבואו אחריו.
הקהל, ברובו קרובים ובני משפחה אבל רבים גם של קוני כרטיסים מן השורה קיבלו את הסרט בתשואות סוערות שלא פסקו שעה ארוכה ועטפו באהבה כל משתתף שעלה על הבמה להודות על התשואות. מידה דומה של התלהבות קידמה גם את הסרט השני, "לא פה, לא שם" שהוקרן ערב אח"כ. גם כאן, קהל אוהד ומצפה שקיבל ובגדול את התורה לאהבה החמה שהרעיף.
סרטה של מייסלון חמוד בהפקתו של שלומי אלקבץ הוא סרט שונה לחלוטין, בקצבו, בסגנונו, בכוונותיו ובסביבה בה הוא מתרחש, אבל גם הוא נושא מידה לא פחותה של ביקורת פנימית על חברה פלסטינאית שקשה לה עדיין להשתחרר ממוסכמות, מעכבות של מוסר מיושן וכפיה דתית. הסרט המתרחש כמעט כולו בתל אביב עוקב אחרי שלוש צעירות ערביות ישראליות-פלסטיניות המתגוררות בדירה אחת בכרם התימנים ומנסות כל אחת לקיים את עצמה, לחיות את חייה ולהפגין את עצמאותה אל מול החברה, המשפחה והמסורת ממנה יצאו.
כל אחת מהצעירות נמצאת במצב שונה של קשרים עם עברה, או ההווה הכובל שלה בבית. אחת, המשוחררת ביותר, עורכת דין אסרטיבית נוצריה בת נצרת היא הדמות הדומיננטית, המשוחררת שניתקה לחלוטין את הקשר עם עברה ומקיימת אורח חיים מתירני, אפילו הדוניסטי כזה שמציעה העיר הגדולה ובילוייה. גברים, סמים, אלכוהול הם חלק משגרת יומה, ובעיקר לילה. השניה, נוצריה אף היא מגיעה מתרשיחא שם חייה משפחתה המנסה כל הזמן לשדך אותה לגבר זה או אחר, בלא הצלחה. מיד תתגלה הסיבה, היא עובדת כדי ג'יי ובארמנית, היא לסבית וכלל לא רוצה גבר בסביבה ולכן מסרבת לקבל ההצעות החוזרות ונשנות של הוריה לחתן אופציונאלי. שתי הבנות מתנהגות, נראות, מתלבשות ומדברות כמו כל צעיר תל אביב טיפוסי ומנסות די בהצלחה להיות חלק מהסביבה המודרנית ישראלית. השלישית מוסלמית מאום אל פאחם היא צעירה דתיה המאורסת לבחור מהכפר, דתי אף הוא שמגיע לעיתים לביקורים, סטודנטית המנסה לסיים את התואר הראשון עוד לפני הנישואין הצפויים-כפויים. היא החריגה בחבורה, הצנועה שבה וזאת שדרכה מתנגשת המסורת בחיים המודרנים.
מייסלון מעבירה את הגיבורות שלה דרך מסננת הקשיים הכפולה של נשים ויותר מכך נשים פלסטינאיות שצריכות להאבק על מקומן אל מול סביבה מודרנית ואל מול מסורת שאפילו אם היא מתחבאת לרגע, מתפרצת באכזריות אל מול כל גילוי רגעי של חולשה ומעידה. הסרט שהיא מטיחה בפנינו ויותר מכך בפנים של החברה הערבית, שקורא תגר לשמרנות, לסקסיזם, לכפיה דתית, לאלימות ולמנהגים שבמקומות אחרים עבר זמנם אך הם שרירים עדיין בחברה זאת הוא סרט אמיץ, חשוב, אפילו פורץ דרך.
זה האומץ של במאית שמציגה את המציאות של החיים המודרנים המתנפצים מול שמרנות חברתית ודתית, זה האומץ של שלוש נשים צעירות, יפות ומרשימות בתפקידים הראשיים מונא חווה, סאנה ג'מאליה ושאדן קנבורה שמיישמות על המסך ובפומבי את החזון האמיץ הזה ולשאת על כתפיהן וזהותן את המסר החתרני הזה.
יופי של התחלות, סימן טוב לבאות. רק שלא יקלקלו לנו את זה.