"ברוקלין" – מחמם לב

בסרטו הנפלא של ג'ון פורד "האיש השקט" חוזר ג'ון ווין גדל הגוף לאירלנד, מכורתו כדי לשכוח ולברוח מעברו באמריקה. ווין, בסרט שון ת'ורנטון היגר כילד לארץ האפשריות הלא מוגבלות והיה שם למתאגרף מצליח, אולם בקרב האחרון שלו הרג בנוק אאוט את יריבו, טראומה ממנה הוא לא הצליח להתאושש שחתמה עבורו את הקריירה הספורטיבית. כאשר הוא חוזר לכפר הולדתו, אי שם בשנות העשרים של המאה הוא פוגש, כבר על הדרך את מרי קייט דאנדהר האדמונית, היא מורין אוהרה היפיפה ומתאהב בה ממבט ראשון. בשאר הסרט הוא ינסה לחזר אחריה, להתעמת עם אחיה הבריון העשיר, להתחבב על אנשי הכפר, להנשא לה, לריב איתה ובסופו של דבר לאלף את הסוררת האדמונית.

הסרט שצולם באירלנד ע"י במאי המערבונים המהולל ויצא למסכים ב 1952 הוא אחד משני הסרטים המוזכרים – ולא באופן מקרי – ב"ברוקלין", עיבודו של הבמאי האירי ג'ון קראולי על פי תסריטו של ניק הורנבי המיומן לספר של קולם טויבין על קורותיה של צעירה אירית המהגרת לניו יורק של שנות החמישים כדי למצוא שם עתיד טוב יותר משיכולה היתה לצפות לו בעיירת מגוריה הקרטנית. הסרט השני הוא "שיר אשיר בגשם", המיוסיקל המכונן של קלי-דונן עם ג'ין קלי ודבי רייינולדס, גם הוא משנת 1952, סרט המגדיר את תחומי הסרט המוסיקאלי המתרחש באמצע שנות העשרים, סוף ימי הראינוע והולדתו של הקולנוע.

שני הסרטים הללו לא רק שהם תוחמים את שנת ההתרחשות של "ברוקלין" לתחילת שנות החמישים וכופים על קראולי שחזור תקופתי והתייחסות לברוקלין-אמריקה שאיננה עוד, הם גם ואולי בעיקר מסמנים את גבולות המרחב בהם נע הסרט בחיפושיו אחרי ההגדרה של מהו ביית. היכן מרגיש אדם שהוא רוצה לבנות את חייו, לקבוע את גורלו, להניח את מטען הזכרונות שלו. זאת היא גם הדילמה העיקרית של גיבורת "ברוקלין" שתלויה גם בין שתי אהבות המצפות לה בכל אחת מפינות זירת ההתרחשויות של הסרט.

על פי "האיש השקט" הבית הוא השורשים האמיתיים, ארץ הולדתו, מקום בו נולדו הוריו, משכן הזכרונות הראשונים שלו, כולל התמימות והנאיביות. ב"שיר אשיר בגשם" הבית נטוע במרחבי העתיד, ההצלחה, החלום האמריקאי על סכנותיו המשאיר מאחור את הקרתנות, לעיתים האכזרית של העולם הישן. שני הסרטים, אגב מסתיימים באופן דומה – בתמונת פרופיל של הנערה ובחיר ליבה האוחזים האחד בשניה.

המוטיב של הבית וחשיבותו חוזר כמה וכמה פעמים בסרט, כל פעם במצב צבירה אנושי ואישי ונראטיבי שונה של אייליש, הדמות המרכזית בסיפור הגירה זה. הטראומה הכרוכה בעזיבה של המוכר והחם, אם כי כואב לא אחת, צריבת הגעגועים, החשש מהשינוי, ההפלגה אל הבלתי נודע, הבדידות של הימים הראשונים, הבניה האיטית והמהוססת של חיים חדשים, תפיסת מקום הולכת ובוטחת בטריטוריה לא מוכרת, השינוי האיטי אך הקבוע והביטחון החודר לאיטו למהלכים בארץ החדשה, סיפור אהבה המלבלב והחלטה המתנפצת אל צורך בבדיקה מחודשת של העמידות והתקפות של כל אלה. "אין כמו הביית" אומרת דורותי של "הקוסם מארץ עוץ", אבל מהו הבית הזה. היכן לקבוע את מקומו.

סרטי המהגרים עברו כמה תהפוכות בקולנוע של השנים האחרונות. מסיפורים של דור ראשון שכמהה ועורג אל הארץ הישנה מנסה להמשיך ולקבע מנהגים כמו שם, אל מול דור שני המחפש את ההתערות בסביבה החדשה ועד לסרטים המביעים את היאוש של אלה הפונים להתבדלות ולאלימות של בני הדור השני, בעיקר על רקע דתי. מסרטים העוסקים בעיקר בצד האישי לסרטים שמנהלים שיח פוליטי עם הצופים. קראולי בוחר בפן אחר, בסיפור רומנטי המציג את הדילמה בתוכה תלויה גיבורתו האדמונית, מטולטלת כולה בסיפור שיכול להגרר בקלות למלודרמה.

אייליש עומדת בין שתי אהבות – זאת שהצליחה למצוא בברוקלין, ביחסים העדינים אותם היא בונה בזהירות עם השרברב האיטלקי (אם מדברים על כור היתוך…) שפגשה באולם הריקודים ואלה שהתפתחו למורת רוחה בביקור הכפוי שלה בעיירת הולדתה עם הצעיר המקומי העשיר המחזר אחריה. שני גברים שונים במעמדם החברתי, בהשכלתם, בהצעות שהם מעמידים בפניה לגבי עתיד משותף, אך שווים בעדינות ובאהבה שהם מרעיפים עליה. הדילמה שלה וההחלטה שתגיע בסופה יסמנו את היחס שלה לביית והיא זאת שתחליט היכן תתקע יתד. בהחלטה כזאת תמיד יהיה האחד שישלם את המחיר, אבל החובה, המסורת, האינסטינקט הם שיכתיבו את אותה ההחלטה.

קראולי מנווט את הסרט קרוב קרוב למעיינות הרגש של הגיבורה ושל הצופים, אבל בסופו של יום נמנע מהחלקה למלודרמטיות יתר. זה אמנם סיפור על אשה צעירה שהגורל ורגשותיה מכתיבים את צעדיה, אבל לעומת גיבורות של מלודרמה קלאסית – היא זאת שנוטלת בידיה את גורלה. למרות השבריריות שלה היא מעמידה מולינו חוזק פנימי המושך אמפטיה מתבקשת. תורמת לזה באופן החלטי שורסה רונאן הנפלאה (שבגרה מאוד מאז "כפרה") שכולה עיניים ושפתיים ורגש שנופחת בדמותה של אייליש המהגרת הצעירה את כל החיים כולם, מנעד אדיר של יכולת – בכאבה, שמחתה, צחוקה, אהבתה, חולשותיה ועוצמתה.

ראוי לציין גם את הופעתה המשעשעת מאוד של ג'ולי וולטרס הוותיקה, כאן בתפקיד בעלת הביית הקפדנית אך טובת הלב של אייליס במעון לצעירות בו הייא מתגוררת בברוקלין, שחקנית שיכולה להפוך כל תפקיד קטן לפנינה. גם ג'ים ברודבנט מגיע הנה מלונדון ככומר אירי העוזר לאייליס בימיה הראשונים וגם הוא מאיר את המסך בהופעתו. בכלל, כל התפקידים – גדולים ככטנים מטופלים כהלכה ע"י קראולי שמצליח לבנות סביבה אמינה ומאופקת, גם ברגעים הדרמטיים יותר.

"ברוקלין", סרט שזרח בסאנדנס של הקולנוע העצמאי והגיע גבוה עד האוסקר ההוליודי בעוד כחודש הוא אחד משני הסרטים יוצאי הדופן של התחרות בקולנוע המינימאלי שלהם בחוסר היומרה. אבל אולי דוקא בגלל אלה, אולי בפרס הוא לא יזכה בהעדר ערכים של הפקה הוליוודית רועמת, אבל בסימפטיה שלנו – ללא כל ספק.

"ברוקלין" – 9 בסולם אורשר

 

רוצה לשתף ?