הילד הקטן, גיבור הסרט "הגננת" בגר ועכשיו הוא בן 23 ונס לפריס כדי לנער מעצמו את הזהות הישראלית. מה שלא השתנה הם המשפטים הפילוסופיים ההזויים ותלושי ההיגיון שפלט ברגעים של התקפי הליכה אובססיביים שהפכו לשירה בידי הגננת שלו שטיפחה את הכישרון המוזר. עכשיו, כשהוא מגיע לפריז ומתנהג כמו הלום קרב תחת השפעה הוא ממשיך לנפק אמיתות הזויות כאלה וגם כאן יש מי שמוכן לקבל אותם כדברי אלוהים חיים.
נדב לפיד מציב את סרטו החדש "מילים נרדפות" שמוקרן במסגרת התחרות בברלין בפינה הסונטת בישראל ובישראליות ובמה שהיא מייצגת, בשורשיה ובערכיה, גם בערכיה המקודשים ונראה שהוא נהנה להיות הילד הרע והפרובלמטי. ממש כמו גיבורו האוטיסט שמחליט לקרוע לגזרים את הקשרים שלו עם העבר. יואב מגיע לדירה שוממה בפריז, משתכן בה ללילה אחד. אך בבוקר, כשהוא מנסה להתקלח עירום גונב מישהו את ציודו מהדירה. ערום כמו זה עתה נולד מחדש הוא מתרוצץ בחדר המדרגות, מבקש עזרה מדיירי הבניין וכשאלה לא נענים הוא חוזר לאמבטיה כדי לקפוא מקור. זוג צעירים שגרים בבניין מצילים אותו ממש ברגע האחרון, ומתניעים את חייו מחדש. חיים שבהם הוא מסרב לדבר עברית, שבהם הוא לומד ומשנן מילים ומושגים בצרפתית על פי האסוציאציות, חיים שבהם הוא מנסה לבנות לעצמו עולם מושגים והתייחסויות חדש תוך הרס הקשרים הקיימים.
אינני מכיר את לפיד והיחס שלי לשתי עבודותיו הקודמות הוא קיצוני, לטוב ולרע. בעצם הפוך – לרע ולטוב. את סרטו הראשון "השוטר" היה קשה לי מאוד לקבל בעיקר בגלל חלקו השני שהיה חובבני ואפילו נלעג לעיתים בחוסר היכולת לעצב מציאות אמינה ובניסיון כושל להפוך את הדמויות למייצגות משהו מלבד חובבנות. היחס השתנה מקצה אל קצה בסרטו השני "הגננת" שהוא עדיין לדעתי אחד הסרטים הטובים שהופקו במסגרת כל שהיא של הקולנוע הישראלי. שם דווקא קרה ההיפך ולפיד הצליח לעצב את המציאות הרובצת על ומסביב גיבוריו במידה מרתקת של הפשטה, הדמויות כמטפורות חברתיות עכשוויות והצליח במלאכת מחשבת מסוגננת, ליצור סרט מרתק, מדוייק ובעל שפה קולנועית מלוטשת.
ב"מילים נרדפות" הוא מעביר הילוך, מפיק את סרטו בפריז ובצרפתית ונוחת בשיכרון חושים מסויים באיזור הסתום, היומרני מידי, המבולבל מאוד של האמירה האישית שלו על החברה הישראלית והדרך שבה היא פוצעת את היחידים שלא עומדים במעמסה. שכורעים תחת משא הכאב והטירוף. יואב ויחסיו עם עברו, עם הערכים עליהם גדל ועליהם גדל גם אביו, על מעגלי החיים, על לאומיות ולאומנות, על מה שהמלחמה עושה לחיילים, על היכולת ליצור קשרים חדשים – כל אלה מתערבלים בסרט שנראה לעיתים קרובות כמו אסופה טחונה מידי של סצנות שהקשר שבניהן מקרי, בוודאי לא לינארי. הטירוף של הגיבור מוצא הד בסגנון הבימוי ובנרטיב שגם הוא חסר קוהרנטיות ולעיתים גם קשה לצפיה.
לא רוצה ולא יכול לקבוע עדיין את דעתי הסופית על הסרט, נדמה שצפיה נוספת, נינוחה יותר (זה יהיה קשה בסרט הקטי כזה) עם תרגום מדוייק יותר לעברית יוכל להדק את הביקורת טוב יותר. בעת כתיבת שורות אלה נערכת הקרנת הבכורה החגיגית ולכן עדיין דעת הביקורת הזרה בברלין לא התפרסמה. אבל התגובות של המבקרים ממש ביציאה מהאולם היו די מביכות, ובצדק. לא מה שלפיד היה רוצה לשמוע…
אנדרה טשינה הוא אחד הבמאים הצרפתיים הוותיקים שרבים משחקני הקולנוע שם חייבים לו פיסות של הצלחה. קטרין דנב היא בוודאי אחת מאותן שחקניות שזוכרות לו חסד נעורים, אחד או יותר ועכשיו היא מחזירה לו שיתוף פעולה בסרט החדש שלו, " Farewell To The Night " שאותו הוא נושא בגיל המאוחר של 76 לתחרות בפסטיבל ברלין.
טשינה מנסה להישאר אקטואלי בסרט הפוסע בשבילים המחברים את האישי-משפחתי עם הפוליטי-חברתי בסיפור המתרחש על רקע הפעילות האקטיבית של גיוסי דאעש והתופעה המתרחבת של איסלמיזציה, לא רק של בני המהגרים, אלא גם של צרפתים ילידי אירופה.
מיוריאל, בעלת חווה לגידול סוסים בצרפת שמחה לבואו של נכדה אלכס לביקור, אולם הבשורה שהוא מביא לה היא שהוא מתכוון לעקור לקנדה ואינו יודע לכמה זמן. מיוריאל היתה זאת שגידלה את אלכס לאחר שאימו נהרגה בתאונה והקשר שלה עם הנכד האהוב הוא עמוק. אבל התנהגותו מוזרה, הוא גם גונב ממנה כמה צ'קים, כביכול לצורך חתונה שלו עם חברתו המוסלמית ומיוריאל מגלה את כוונתו האמיתית – לטוס לאיסטנבול ומשם להצטרף לכוחות דאעש. אלכס התאסלם ועכשיו הוא חבר בקבוצה מחתרתית המכוונת למעשי טרור. הדילמה של מיוריאל היא אדירה – האם להלשין על הנכד ולהצילו ממוות אבל לאבד קשר איתו או לאפשר לו לעשות את דרכו, שאין ממנה לזרה.
טשינה בונה סרט מקצועי, מעניין ודי מותח, בוודאי תופעה שאינה רווחת באווירה המאכזבת מאוד של הסרטים המוקרנים השנה בתחרות. בלי יותר מידי שאר רוח או הוקוס פוקוס של סגנון אמנותי הוא מגיש סיפור רלוונטי ביכולת ובאיכות של אמצע הדרך, בלי התחכמויות ועם יכולת מקצועית של מי שיש אחריו כבר הרבה שנים של עשיה רב גוונית.