מים עכורים רבים זרמו בירקון עד שטוהר וגם הקישון החיפאי מציע עכשיו פנים חדשות, מזמינות יותר למבקרים בו, ממש כמו הקולנוע הישראלי ויחסו המתפשר עם הקהילה הלהט"בית ההופכת בו אזרחית מן השורה, לעיתים גם אזרחית של כבוד. עמוס גוטמן, האב המייסד של הקולנוע הומולסבי המקומי יכול היה רק להתקנא באווירה מסבירת הפנים המקבלת עכשיו בברכה את "ברש", סרטה הארוך הראשון של מיכל ויניק. הלוואי, היה חושב האיש הטוב, האמיץ והמוכשר ההוא לעצמו שזה היה גם גורל "נגוע", "בר 51" ו"חסד מופלא" שלו.
"ברש" הוא בראש ובראשונה סרט אנרגטי. הוא סוחף, הוא מטלטל, גם ברגעים הטובים יותר וגם באלה הפחות טובים שלו, ויש מאלה ומאלה. כבר מההתחלה הקצבית אנחנו ניתקים מהכסא למרוץ מטורף אל ארץ הנוער, בעיקר הנערות, הטריטוריה של הצעירים/רות שיש להם בראש רק את ההנאות ההדוניסטיות של ההווה. הנאות ההולכות אל אין גבולות כמעט, של אין מוסר, של אין אחריות אישית, של בריאות נפשית רופפת. עולם של סקס, סמים ואלכוהול העשוי בעיקר מכורח חברתי. השתיה, הזיונים, העישון ובליעת הכדורים נעשים לא בגלל הכיף הכרוך בדבר, אם יש כזה, אלא בגלל הצורך החברתי להיות אחד-אחת מכולם, לא להיות שונה, אחר/ת, דחוי/ה.
זהו השאול המוסרי-קיומי שהכרנו בסרטו המטלטל של יונתן גורפינקל "שש פעמים", ועליו שמענו רק עכשיו, בעולם האמיתי, בחדשות על באר תל אביבי אחד, ואולי גם יותר. אז הנה עדות מסייעת נוספת. אבל גם הגיבורה של הסרט מוכנה לוותר, ברגע אחד, על כל אלה תמורת יחס, אהבה, רגש אמיתי שאיליו היא מתאווה לאורכו של כל הסרט, בעצם לאורך כל חייה הצעירים.
נעמה ברש היא ילדה בת 17 המחפשת אהבה ועדיין תוהה מהי והיכן זאת מחכה לה. המשפחה הקטנה שלה לא מציע אופציות של חום. אבא רעשני, דומיננטי, גס, אמא שדי נדרסה ע"י החיים, אח צעיר שמנסה לשתף פעולה בחוסר אונים בולט ואחות גדולה, חיילת נפקדת שנעלמת מהצבא ומהמשפחה לתקופות. יש לה שתי חברות ריקניות כמוה, בית הספר מרוחק ומטושטש עיניין ורק נערה חדשה ומגנטית בתיכון מעוררת את חושיה.
הניצוץ שנדלק עם דנה הוא מיידי ובוער בעוצמה. השתיים מנתקות עצמן מחבורת בית הספר ופונות נערה לזרועות ושפתי רעותה. דנה מציגה לנעמה את העולם הדקדנטי של תל אביב הרחוקה ומכניסה אותה לכוורת ההומה סמים וסקס וצעירות משרתות במועדון של דרקולה, המלכה האם בעולם ההזיות הזה. אבל בסרט התבגרות כמו בסרטי התבגרות, האכזבה תבוא כדי להעביר את הגיבורה שלב הכרתי בחיים. הלב השבור יתאחה עם הזמן.
אז הנה זה בא – לאחר חשיפת המיקום הספציפי של הסרט בעולם של נערות צעירות שאוהבות נערות צעירות שמציע את הפרובוקציה עומד סרט התבגרות קונוונציונאלי, מוכר וגם צפוי שהצלחתו תלויה בעיקר בביצוע. וכאן ויניק מצליחה לבנות עולם שיש בו עיניין, עולם שיש בו דמויות שלמות שניתן לפתח אליהן יחס, בעיקר אוהד. זוהי תמונת עולם אמינה, חסרת מנוח, מהירת לשון (לעיתים לא מבינים מה הן אומרות שם, הבנות) שנעה במיומנות בין הומור לרגעי כאב, בין סאטירה למלודרמה.
ויניק מחדירה הנה גם אלמנטים של ביקורת חברתית המכוונת לחברה המודרנית. היחס לשונה – לערבי, לאחר בכלל, אחריות הורית וחובה משפחתית, ישראל הראשונה והשניה, היחס לצבא, אך בעיקר דיבור ישיר על הקלות הבלתי נסבלת של היהגררות אחרי אופנות, בהן גם הרסניות.
דוחפות מאחור אל הסימפטיה מהסרט שורה של בנות צעירות הממלאות כאן את התפקידים הראשיים והמשניים – החל מסיוון נועם שמעון בתפקיד הראשי של נעמה, הדס ג'ייד סאקורי כדנה הרשקו, ועד דביר בנדק בתפקיד האב, מצחיק-פתטי, עדיין עב בשר לפני הניתוח. המצלמה של שי פלג עוקבת אחרי האירועים ביכולת ובאחריות והעריכה הקצבית של ז'ואל אלכסיס דוחפת אף היא את הסרט יפה קדימה.
שורה תחתונה – סרט אנרגטי, סימפטי, משכנע המצטרף לטור הסרטים הטובים של השנה ולעמודה המרתקת של נשים במאיות ההופכות לחלק אינטגראלי מהקולנוע שלנו. וטוב שכך.
"ברש" – 9 בסולם אורשר