רק הצטרפות מקרים, כמו שאומרת לימור מביאה לקולנוע שלנו את "גורד שחקים" באמתחתו של הר האדם דיווין ג'ונסון בדיוק בחגיגות שנות השלושים של "מת לחיות", הסרט שעשה את ברוס וויליס כוכב על וארבעים וחמש שנים (כמעט) למבצעי החילוץ הנועזים בגורד השחקים העולה בלהבות ב"המגדל הלוהט" עם פול ניומן וסטיב מקווין, בין השאר. אם תרצו הסבא, האבא והילד של סיפור סרטי האסונות שמקורו באגדת מגדל בבל התנ"כי, מבצע על אנושי לבנות בניין שראשו יגע בשמיים ויגיע עד לאלוהים כדי להציץ מקרוב בקלפים של גורלנו אותם הוא מחזיק צמוד לחזה עוד מימי המפץ הגדול.
העונש הקיומי על השאיפה האנושית לעשות גדול יותר, להגיע גבוה יותר, לפרוץ גבולות שמביאה את רוח האדם לנסות ולקפוץ מעל הפופיק, הוא זה שעומד בבסיס סרטי האסונות הללו שמעמידים את האדם קורא התגר אל מול הטבע שיש לו תוכניות משלו. ולמול ההרס הקיומי שמביא ההיבריס המשכר הזה תלבלב הישועה הפרטית, האישית של גיבוריו הטובים של הסרט ומשפחותיהם בעיקר בגלל מעשיהם, תומתם והדיבר האחד עשרה החקוק על לוחות הברית של הוליווד – " לא תעשה לך אלוהים אחרים מלבד ה"האפי אנד"!
כשהתפנתה לג'ונסון כאן יד אחת מסצנות האקשן המבעבעות לכל אורך הסרט והוא יכול להניח אותה על לוח ליבו, הוא ישבע ששני הסרטים ד'לעיל היו התבנית ליצירה הפעלתנית מאוד שהוא משתתף בה ויש אומרים גם דחף להולדתה. אחרי הכל, נשיא אחד (האריסון פורד ב"איר פורס 1") כבר הוכיח שיש עוצמה באגרופיו ואחר (ביל פולמן ב"היום השלישי") יצא הוא גופו להילחם כדי להציל את המולדת מול החייזרים המאיימים, אז הנה ה"רוק" שרואה עצמו מועמד למשרה המכובדת בבית הלבן (על אמת) חושף כבר ועכשיו את תעצומות יכולותיו.
האמת היא שבהעמדת שלושת הסרטים, בהפרשי גיל זה מול זה נוכל ללמוד שעור מעניין בסוציולוגיה, בטעם הקהל ובשינויים שעברו על עולם הקולנוע. שינויים ביכולות הטכניות של צילום ועריכה ושינויים בדרישות של מבנה, עלילה והגיון. בעוד ש"המגדל הלוהט" נשען, מלבד על האקשן גם על עשרות כוכביו המפורסמים והרוטב הסנימנטאלי שנשפך על הצופים, ב"מת לחיות" היו אלה גם ההומור והאנושיות של וויליס. כאן, ב"גורד שחקים" באמת הכל כל כך מכאני, עד פיהוק ממש ורק ההתפעמות מתעלוליו ופעלוליו הבלתי אפשריים והבלתי הגיוניים של הגיבור העוברים מולנו בעריכה מהירה מידי שמשאירה המון חורים בהגיון של הסיפור יכולה להכניס טיפה של אדרנלין סינטטי למודעות שלנו.
כמו בסרטים האחרים מדובר במגדל הגבוה ביותר בעולם, הפעם הוא נמצא כמובן בהונג קונג, פאר יצירתו של אדריכל שבנה את המבנה המפואר, המסובך והבטוח בעולם. איש האבטחה של הפרוייקט הוא וויל סוייר שלנו (ג'ונסון) לשעבר סוכן FBI שנפצע באחת הפעולות בתחילת הסרט ואיבד את רגלו. אבל זה לא מפריע לו להמשיך ולחיות היטב בעולם של ביטחון ופעולה. מישהו זומם להתנקם באדריכל ולהוכיח שיש פרצות בביטחון, והוא בראש קבוצת טרוריסטים משתלט על הקומה בה מתגוררים סוייר ומשפחתו, אשה ושני ילדים. הקומה מתחילה להישרף והאש אוחזת ביותר ויותר קומות, אחרי שהזדים משתלטים גם על מערכת הפיקוד האלקטרוני של הבניין. סוייר שלנו, שנמצא מחוץ לביניין כשהמהומה הקטלנית פורצת נחשד ע"י המשטרה המקומית כאחראי ועכשיו יש לו שתי משימות. האחת להציל את משפחתו והשניה לנסות להתחמק מהשוטרים ולהוכיח את חפותו. את זה הוא עושה באש ובעשן, באותות ובמופתים ואל מול ניוטון על כוח הכבידה כשהיכולות של בני התמותה הרגילים – פשוט לא בנמצא.
מה שהפך את "מת לחיות" לסרט תבנית שנכנס לפנתאון של הקולנוע האמריקאי הם היכולת של ג'ון מקטירנן הבמאי ובעיקר הנוכחות של ברוס וויליס שהגיע הנה בוסרי כמעט אחרי שערך הכרות עם הטלוויזיה בסדרת " בלשים בלילה" המשעשעת מול סיביל שפארד, להיות בן אדם. עם הפחדים שלו, עם הבעיות המשפחתיות, עם ההערות הסרקסטיות וההומור העצמי. הוא כאב, הוא בכה, הוא דאג, הוא התאמץ וירק דם עד שהגיע העת להתאחד עם אשתו בסופו של הסרט. כמו ג'ונסון כאן הוא בא מרקע משטרתי אבל התחושה של זר בטריטוריה מנוכרת (הוא בלש ניו יורקי שפועל באל. איי) העניקה לו אמפטיה גדולה יותר מהצופים. גם ג'ונסון הוא זר, אמריקאי בהונג קונג, אבל הסכמטיות בבנית דמותו והסיפור המדלג על המשכיות הכרחית באקשן הנסמך רק על חיבורי עריכה מלאכותיים, יוצרים כאן ניכור במקום השתתפות באקשן.
הדמות של ג'ון מקלין של "מת לחיות" עמדה כסוג של אנטי תזה לקיקלופי הפעולה של שנות ה -80, התקופה בה נולדה לקולנוע וזה היה האפיל שלו. אז נופפו אגרוף וסיקסו גוף סטאלון ושווארצנגר אדירי השרירים ולידם וויליס היה ילדון חביב ובעל תושיה בעיקר. דווין ג'ונסון שייך לאותה חבורת נפילים "פטריק קימית", ולכן כשהוא מנסה להיות מקלין, המשותף היחיד בניהם היא הקרחת, אפילו שבסרט הראשון בסדרה היה מצחו של וויליס עדיין עטור תלתל שחור.
בניגוד לאנטגוניסטים המובהקים, האנשים הרעים של "מת חיות" ובראשם הנבל האנגלי אלן רייקמן ולידו גם הרקדן הרוסי אלכסנדר גודונוב שהעיצוב שלהם היה נכון וברור הרבה יותר – מה שהעניק עומק גם לדרמה המוסרית שהתפתחה, כאן אנחנו כמעט לא מכירים את הרעים ואת המוטיב בגינו הם יוצאים להרוס את הבניין. כלומר יש צידוק, אבל הוא לא מבוסס הבנה נכונה ומעניינת של טיפוסים. וגם זה משטיח, בסופו של דבר את ההנאה שבדו קרב הגורלי. נכון שיש כאן כמה רגעים מותחים, על המנוף, בהליכה של סוייר מחוץ לבניין ובכלל עם הפרספקטיבה המביטה ממעלה 200 הקומות למתרחש אי שם על הקרקע. אבל המתח הוא פיסי, לא נפשי. מתח של פחד גברים ולא של חשש לגורלו של הגיבור.
אפשר לסכם ולהכריז על "גורד שחקים" כסרט רווי יסודות פשיסטיים, כלומר סרט שמוכיח שמה שלא מצליח בכוח יצליח בעוד יותר כח, ואת זה מפעיל ג'ונסון כברירת מחדל כל הזמן. ואולי ההצלחה היחסית שלו באמריקה ובעולם, למרות דלות הסיפור והחומר הקולנועי, יכולה להצביע דבר או שניים יותר על ההתנהלות החברתית שלנו ועל מצבו המוסרי של העולם לצד אמות המידה האמנותיות המתעממות שאנו מוצאים גם בקהל של הקולנוע המודרני, קהל שגדל על ערכים של סרטי ארמגדון והרס העולם המתקרב, עולם של מפלצות מכאניות ויצרי הרג והרס הבולע את סרטי הנוער בקיץ. ועם אלה דוהר ה"רוק" לשלטון…
"גורד שחקים" – 5 בסולם אורשר.
Skyscraper