"גיבורים במצולות" – צלילה במים עכורים, 7 בסולם אורשר . גידי אורשר

חייב להודות שאין לי חיבה מיוחדת, אולי בכלל לא לסרטי אסונות. במציאות אמת הסבוכה והכאוטית כשלעצמה לא מדברים אלי הסיפורים על בניינים בוערים, רכבות שנקלעות לסופות שלגים או יורדות מהפסים, מטוסים מתרסקים או צוללות טובעות. בעיקר צוללות טובעות מהסיבות שיוזכרו בהמשך. ארמגדון שיעשה בידי אדם בניסיון התוכף שלו להשמיד את עצמו מהר, חזק ובאופן החלטי הוא היום פחות בדיוני מזה שיעשה מטעמם של חייזרים אמורפיים שיגיעו מהחלל החיצון.

עמוס בהסתייגויות אלה הלכתי לראות את "גיבורים במצולות", בעיקר משום שעניין אותי איך יטפל בנושא כזה במאי כמו תומס ויטנברג שבביוגרפיה שלו חרוט לעד הניסיון של "דוגמה 95" שהיה אחד האירועים הקולנועיים המרתקים והמוזרים ביותר בתולדות הקולנוע. גל של יוצרים צעירים התנפץ על תעודת הייחוס של הסגנון הספרטני הזה לעשיה סינמטית אבל רק מעטים זכו להצמיד אותו לכותרות סרטיהם. ויטנברג, בשיתוף עם אחד, לארס פון טרייר היו שני הגרייט דנים שהגו, יזמו, הפיצו את הרעיון של ה"דוגמה" והיו גם הראשונים להפנות לו את הגב ולבגוד בו.

מהו הרעיון ? בעצם אין כאן כל חדש. העיקרון הוא לנסות לייצר דרך לעשיית סרטים באופן זול יותר, פשוט יותר, מהיר יותר וקל יותר, ניסיון שתמיד קרץ ליוצרים דלי מימון שנמאס להם להיות תלויים באמצעי הפקה מסורבלים. בהיסטוריה של הקולנוע נוכל לספור בין הניסיונות האלה, שהזמן, המקום והכורח גרמו, את ימי הניאוריאליזם האיטלקי שצולם ברחובות וללא כוכבים אם אפשר ואת הגל החדש והנעת המצלמה, השוטים הקצרים על זנבות של שאריות פילם והעריכה התזזיתית בהתאם, בין השאר. הולדת ה"דוגמה 95" כמצע של קבוצת הבמאים הדנים ב 1995 היתה אולי לראשונה ובאופן קולני החלטה שנעשתה על רקע אידאולוגי יותר מאשר על צורך גשמי והציעה את אופצית ה"טיהור האמנותי" לאנשים הצעירים שניסו לנהות אחריה.

המניפסט שחובר ופורסם ברוב עם כלל עשר דיברות שעל פיהן שורטטו גבולות הפורמט והעיקריות שבהן היו איסור על בנית תפאורות, איסור על שימוש בתאורה מלאכותית, איסור על הוספת מוסיקה או פס קול שאינו מוקלט באתר הצילומים, צילומים ללא אפקטים, בלי שימוש בחצובה והזמן בו מתרחש הסרט חייב להיות כאן ועכשיו. כמו כן חל איסור על שימוש בכוכבים מוכרים והוגדר בו הפורמט בו יצולם ויופץ הסרט, 35 מ"מ. עם הגבלות שכאלה מה הפלא שרק קצת פחות מ 60 סרטים נרשמו באתר התנועה וקיבלו את ברכתה, ואפילו שני החתומים מטה על הרעיון, גם הם בגדו בו כמעט מהרגע הראשון.

במקרה של ויטנברג הבריחה היתה כמעט מיידית וטוטאלית. בעצם רק סרט אחד הוא עשה תחת החותמת שהטביע, את "החגיגה" שגם בו היתה חריגה או שתיים. אבל המסע שלו בן 11 הסרטים העלילתיים בתוספת כמה סרטי טלוויזיה וסרטים קצרים לקח אותו לעיתים הרחק מדרכה של ה"דוגמה" שלו. הוא חזר לחוג בסביבה רק לאחרונה ב"ניצוד" וב"הקומונה" ולכן עניין אותי להבין איך הוא מעביר לקולנוע את הטראגדיה שהתרחשה באמת  ב 2000 בים ברנץ האוקיאנוס הארקטי, אי שם מצפון לרוסיה ולנורווגיה. זהו סיפורה של הצוללת האטומית הרוסית "קורסק" (זה שמו המקורי של הסרט לפני שצלל לעמקי היצירתיות של המפיצים המקומיים) שטבעה על קרקעית הים הקפוא לאחר שאירע פיצוץ קטלני במחסן הנשק שלה. 118 מלחים וקצינים רוסיים היו על סיפון הצוללת אולם הסרט מתעכב במיוחד על קבוצה של 23 מהם שהיו כלואים באותו איזור בצוללת השקועה.

ובכן, ברור שויטנברג חוטא כאן שוב במודע לעקרונות המניפסט שלו. אי אפשר לצלם בצוללת טבועה ומוצפת מים בלי לבנות תפאורות מתאימות. אי אפשר לצלם מתחת למים בלי תאורה מיוחדת או לספר סיפור של כאן ועכשיו על אירועים שקרו לפני כ 20 שנה. אי אפשר שלא להביט באסופה המגוונת של שחקנים על המסך, שנאספו מכל קצוות אירופה ובהם מקס פון סידוב שנגרר מבית הדיור המוגן, קולין פירת' בתפקיד אפיזודי נוסף, לאה סדו הדומעת שבאה מצרפת ומתיאס שונארטס הבלגי בלי להבין ש"דוגמה" זה לא. אבל לפחות חלקו של הסרט שמוציא אותנו רטובים מהמים כדי לנשום מהאוויר הקר של הטרגדיה אל האירועים מסביב, אל המשפחות של המלחים, אל הנסיונות להציל את מי שניתן להציל, מציע טיפול "ריאליסטי" ומתאים יותר.

ויטנברג מחלק את סיפורו בין פרק ז'אנר האסונות לפרק האנושי יותר ואת זה האחרון צובע בנימות פוליטיות חריפות. נכון שהוא לא הולך כאן עד הסוף, אבל גם הרמזים הפזורים בחלק זה של הסרט, ברורים וחדים מאוד. בכל הרגעים שעוקבים אחרי הבחורים הטובים של הצי הרוסי הצפוני המנסים להנצל מהשיטפון המאיים עליהם ולהתקשר עם החוץ בנקישות פטיש על גופה הדווי של מה שנשאר מהצוללת, חייב הצופה עצבים חזקים והרבה תקווה. וכדאי מאוד שלא יהיה קלסטרופובי מידי משום שקשה לחלק את הצפיפות והלחץ, בייחוד למי שלא עומד בזה. וכמי שסובל מפוביה במקומות סגורים לי היה קשה מאוד להתבונן ברגעים מלחיצים אלה.

אולם גם באותם רגעים בהם הוא עוקב אחרי המשפחות של המלחים, נשים ילדים והורים, מתכווצת הבטן ונלחץ המצפון אל געש הרגשות המתפרצים, בייחוד שמתלווה לתיאור גם אגרוף קמוץ מונף. אפשר היה לזרז את פעולות ההצלה ובכך לחסוך בחיי הימאים אם הגאווה הלאומית הרוסית לא היתה בולמת את הרצון והיכולת של הצוותים האנגלים והנורווגים מלהשתתף במבצע החילוץ. גאווה לאומית מטומטמת מנעה גישה לכלים טובים ומודרניים יותר, התנהלות שנראית בלתי הגיונית בעליל בייחוד כשהיכולות הרוסיות הכושלות והכלים המיושנים והפגומים שלהם לא יכולים היו לבצע את המשימה. פוטין היה אז נשיא בן 4 חודשים והוא, כנראה נתן את ההוראה, אבל הסרט מאשים את הגנראלים, עוד פרשת צוללות שבה הבכיר מחליק אשמה לזוטרים יותר שבסביבתו.

"גיבורים במצולות" סובל מאותה בעיה המשותפת לכל מי שמנסה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. כלומר – יש כאן אלמנטים חזקים ומטלטלים אבל רובם לא מגיעים לידי מיצוי מלא, בסופו של יום בעיקר בגלל התערובת הסגנונית שאינה מתאחה היטב. נכון שהטרגדיה האישית כואבת והכעס על שיקולי אגו לאומי חורטים בתודעה, אבל ההרגשה הכללית היא מהולה מידי, אולי במים הרבים שבהם טובע גם הסרט.

"גיבורים במצולות" – 7 בסולם אורשר
Kursk

רוצה לשתף ?