זה היה בפעם הראשונה שבה נסעתי לחו"ל שנתקלתי בשלט דרכים שנראה לי אז הכי מוזר ובלתי הגיוני. "לכל הכיוונים" שלח אותי השלט הזה, ביציאה מפריס, כאילו אם הייתי רוצה להגיע לאמסטרדם, לונדון, מדריד או רומא הייתי צריך לבחור באותו כיוון ובאותה דרך. אחרי כמה הרהורים נוספים בעיניין ניתן היה להכניס מובנות מסויימת בתפקידו של השלט הזה, בהגיונו ובצורך שבו, אבל מאז – כל אימת שאני נתקל בשלט דומה בנסיעה מכאן או משם אני נזכר ברגעים המביכים ההם.
תחושה דומה היתה לי בסופו של סרטו החדש של אודי אלוני. "ג'נקשן 48" סרט שנעשה בכוונה רבה שהולך גם הוא לכל הכיוונים ונושא עימו לכן טעם של מבוכה מסויימת. זהו סרט עם מרכיב מלודרמטי-רומנטי חזק, טבול כולו במוסיקת הראפ מחד והשירה הערבית המסורתית מאידך, יש בו ביקורת על החברה הפלסטינית הישראלית, על שימוש בלתי מבוקר בכלי נשק במגזר, יש כמובן עיצוב זועם של החברה הישראלית המתבהמת ויחסה למיעוט הגדול בתוכה, יש חיוך עקום על הפער שבין אידיאולוגיות חילוניות לאמונות מיסטיות דתיות, יש איזכור של המתח שבין השואה לנאכבה, נגיעות כואבות בעולם הסמים, הזנות, יחסה של המשטרה לאזרחים, יחסי הורים ובנים, מאבק של אמנציפציה נשית ורצון לרצות את הקהל שיבוא ויאהב את התערובת הסמיכה הזאת.
הסרט המוגמר המוקרן על המסך, מפץ גדול שהופך ליקום מתפשט של דימויים, אמירות, נראטיב אינו רק תוצאה סתורת שיער של מירב הרעיונות והנושאים בהם הוא מבקש להתעסק, אלא אולי גם של הרבה ידיים דרכם הוקפץ עד הולדתו ומעמיסות עליו טביעות אצבעות שונות והרבה זמן מסך בשלב הרולר והקרדיטים. מפיק הוליוודי, תסריטאי שותף ישראלי באמריקה, עורכים מהוליווד ומכאן, סיפור אוטוביוגראפי מקומי בחלקו, כמה וכמה קרנות לקולנוע וכמובן אלוני עצמו שעובר כאן ממודוס של קולנוע נסיוני, מופשט ומשלי ("מחילות", סרטו העלילתי הקודם) למיין סטרים שצריך להיות ברור, נהיר, נגיש, מובן, מהנה – קראוד פליזר, מה שנקרא וגם חשוב באמירתו הפוליטית-חברתית.
אכן משא רב, אולי רב מידי שמעמיס על המשקל הסגולי של הסרט מרכיבים רבים שמאימים או-טו-טו להטביעו מרוב רצון טוב להגיד הכל ולא להחסיר דבר. נכון שגם המציאות אליה צולל אלוני, בתמונת סלפי של חלקה הערבי של העיר לוד-ליד היא מציאות מורכבת באמת, מאותם פריטים המפוזרים לאורכו ולרוחבו של הסרט, אבל אם נזכור שתפקידו של במאי הוא בעיקר לברור בין אפשרויות, נדמה שאלוני החליט כאן לא להחליט ולהציג את התמונה כולה, גולשת מיכולתנו לעכל את כל פרטיה ולהגיב אל כולם במידת הרגשנות הנדרשת.
זהו סיפור הנרטיב של הדו-קיום מנקודת המבט של הערבי-ישראלי, לשם שינוי. זהו סיפור של הצומת האנושית שנרקעה במציאות שלנו במלחמת השחרור שלנו, ימי הנאכבה הפלסטינית, עיר שאמורה להיות מעורבת, מכילה את שארית התושבים הערבים של 1948 וצאצאיהם לצד עולים ששוכנו בבתים הנטושים וגם הם הקימו משפחות. זהו סיפור של עזובה והתנכרות של השלטון המרכזי, סיפור הפשע והסמים אליהם התדרדרו השכונות הערביות הדלות, סיפור האלימות המשטרתית המתנהלת בברוטליות חסרת סבלנות מול אזרחים תמימים ומול עולם תחתון כאחד, סיפור נסיונות לבנות חיים חדשים, זה לצד זה, סיפור הלאומנות היהודית המפלצתית שנושבת בימים אלה במקומותנו שדורסת באלימות צרת אופקים את האחר, סיפורו של צעיר לידאי שמנסה לטפס במעלות ההצלחה בעולם הראפ רווי המחאה החברתית על המצב הקיומי של סביבתו וזהו סיפור אהבה בין הצעיר לנערה מקומית המנסה להשתחרר מכבלי האלימות הדתית-מוסלמית המדכאה כל זכות קידום בשם הדת והכבוד המשפחתי.
הסיפורים שזורים זה בזה, לפותים עד בלי יכולת התרה ולכולם מעניקים אלוני ואנשיו משקל שווה. הרושם שנוצר הוא שלעיתים מרוב עצים לא רואים כאן את היער ומרוב סימני קריאה קשה להבחין בניואנסים. בסרט אחר שגם הוא הביא את נקודת המבט של הפלסטינאי-ישראלי, "עדג'מי" (2009) הצליחו ירון שני וסכנדר קובטי למדר את הנושאים ולסדרם בסולם חשיבות מתאים, חלקם מודגשים יותר וחלקם פחות והגיעו כך לרמה של עומק ורגש שלא קיים בסרטו של אלוני. לא בגלל שלא רצה, או לא יכול – פשוט לא היה לו זמן לזה, זה היה פוגע בקצב המסחרר שתובעים ממנו החברה מהוליווד.
יש לי רושם והלואי שאתבדה שהמקרה של "גמר גביע", סרטו של ערן ריקליס עם משה איבגי (1991) יחזור גם הפעם. מה שאומר – סרט שיצליח בחו"ל, הוא כבר הוכיח את זה עם שני פרסים של אהדת הקהל בפסטיבלים בברלין ובטרייבקה, אבל יצלע בארץ. הסיבות דומות – הנה סרט שמסגרותיו יקרצו לקהל בין לאומי : סיפור הראפר העושה דרכו במעלה ההצלחה המוסיקאלית (ראה "8 מייל" עם אמנאם) , מבט ביקורתי על מצב התושבים הפלסטינים בישראל וסיום פתוח עם ניחוח של דרמה, עשוי בקצב ובתנופה. אבל מי שמכיר את המציאות מקרוב, שחי אותה כאן יוכל להבחין בסטריאוטיפיות מסויימת המלוווה את עיצוב הדמויות, סטריאוטיפיות הפוגעת באמינות ומשטחת את המיצג כולו.
לזכותו של הסרט חייבים לציין את הנוכחות המקסימה של הגיבור הראשי, תאמר נאפר מלא הקסם והאנרגיה, המקפץ מסצנה לסצנה וכולו אופטימיות, סימפטיה ויכולת, גם ברגעים שבהם התסריט שם לו רגליים, פה ושם. גם הנערה שממול סמאר קובטי מציע חן בלתי נדלה ואמינות שקורנת מפניה בתפקיד שיכול היה להיות כתוב קצת יותר מרכזי בשיווי המשקל של הסיפור. סאלווה נאקורה נפלאה, כמו תמיד בתפקיד האם שעוברת מאמונה בלנין לגרוש שדים ומקרי דיבוק. ובעצם כל השחקנים כאן, מעלים תרומה להתקדמותו של הסרט.
"ג'נקשן 48" הוא סרט מהוקצע, מקצועי, זורם. העריכה של יצחק צחייק וג'יי רבינוביץ' מורכבת ומדוייקת, הצילום של אמנון זלייט, מהטובים במקצוע אצלנו מצליח לנטוע בליבנו את מראות הסביבה הנשחקת, נשברת, המוסיקה של נאפר ואיתמר ציגלר מקפיצה ומאתגרת וכל אלה משרתים רעיון.
חבל רק שהרושם שנותר בסופו של הסרט, הוא של יותרה עמוסה מידי המקשה על טלטלול נדרש של שלוות נפשנו החברתית – פוליטית- אזרחית.
"ג'נקשן 48" – 8 מינוס בסולם אורשר.