הרעמים והברקים שעטפו בהמון רב את "פוקסטרוט" בצל חגיגת ה"אופיר" השכיחו כי כשבוע קודם עלה למסך סרט ישראלי חדש אחר, "געגוע". הביקורת התעכבה גם משום שלא רציתי להשפיע, לכאן או לכאן על ההצבעה של חברי האקדמיה, אבל עכשיו – הכל מאחורינו. להלן סרט מסע אישי של אב בעקבות הבן שלא הכיר, שיטוט בין הריאליסטי למטפיסי שהופך בסוף להגזמה די פראית. 7 בסולם אורשר.
לשבי גביזון יש מקום של כבוד בקולנוע הישראלי, לא רק בגלל העבודות הקודמות שלו – ספורות אמנם, אלא גם בגלל השפה הקולנועית שפיתח ותרומתו הקיומית לתרבות הקולנוע והפצתה. אהבתי מאוד את "שורו" שלו, סרט שחצה לראשונה ימי מלחמה במחוזותינו והוכיח הצלחה מסחרית ואמנותית בתרומה ובהשפעה על כיוונים נראטיבים וצורניים של קולנוע מתהווה, את "חולה אהבה משיכון ג'" ששינה כיוון והציג את ישראל השלישית בקולנוע, "את הסודות של נינה" שהגביר את הנוכחות המטפיסית שכבר שרתה בסרטיו הקודמים בסביבה ריאליסטית. יש לגביזון עיין נפלאה לגילוף דמויות, אוזן נהדרת לשימור פניני שפה והרבה, טיפה של מורבידיות והומניות מהולה בהומור, גם הומור שחור.
עם הרבה תקוות באתי לסרט והאמת – זה החזיק עד המחצית. התערובת של כל החומרים הטובים מהסרטים הקודמים הלכה עם התקדמותו של "געגוע" ונמהלה ביותר מידי המצאות ונסיונות למציאת חן. הותכו כאן חומרים מן הטרוף הסוריאליסטי הקטן של ביל פורסיית הסקוטי, השפעות ויזואליות בולטות של אלמודובר ו-ודי אלן שמוסיפות נופך קסום אמנם לרגעים ייחודיים, אבל מתפוצצים עם החלטה אירונית-צינית לקראת שיאו של הסרט שמחרבים את הקסם.
הסיפור, על אב יוצא לברר פרטים על זהותו בן שזה מקרוב נודע לו על קיומו, הלך ונעשה יותר ויותר מתחכם, הזוי ואפילו דוחה, בודאי בלתי אמין גם במסגרת הבדיונית שבה כורך גביזון את הסיפור שלו. שי אביבי הוא תעשין אמיד, מיזנטרופ ומתבודד תל אביבי שמקבל מזוגתו לשעבר הודעה מפתיעה – הוא אבא לילד נפלא שגדל וצמח ללא ידיעתו, רחוק מהעיין והלב בעכו. ההלם גורם לו לצאת לצפון כדי לנסות ולהכיר את הבן ואת הסביבה בה חי וכך, במסע אישי שהוא עורך לתוך הביוגרפיה של הבן, הוא מגיע לבית הספר של הילד, פוגש את המנהל, את המורה, תלמידים שלמדו איתו, את חברתו שבביתה חי בשנים האחרונות ועוד דמויות שהיו חלק מהביוגרפיה שלו. האב לומד על הצדדים המרובים של אשיותו של הבן ומנסה למלא את החלל שלא ידע על קיומו.
גביזון משרטט כאן את הפריפריה כמרכז עם דמויות שאין להן שום עכבה באשר לסביבה האנושית, חברתית ותרבותית בה הם חיים, דמויות שבוחנות את הזר שהגיע מבחוץ להסתובב בניהן בגובה העיניים, עם סימני השאלה ועם הטחת האשמה. כך יחסיו עם המורה שהבן היה מאוהב בה, עם חבריו וחברותיו של הבן, כך עם אב שכול אותו הוא פוגש בבית הקברות, עם הורי החברה הצעירה של הילד וכך כמובן גם עם אם בנו ובעלה הנוכחי.
נכן שיש כאן חשבון נפש, נסיון לזכות בגאולה אישית, אובססיה לסגירת מעגל פסיכולוגי, הזדכות מאשמה, אבל נראה שהצד האנושי של הסרט נמס אל תוך מהלכו ההזוי. חלק גדול מאוירת הסרט עמוסה על כתפיו של אביבי המטלטל עצמו בין שתי האופציות המתנגשות הקומית והטראגית. יש בו פקחות, יש אטימות. יש בו אירוניה ויש בו תמימות ואמביוולנטיות זאת, אותה הוא מביא מחוץ לקולנוע מגבירה את תחושת הטשטוש של הסרט. הציון לשבח היחיד כאן מוענק לאסי לוי, שחקנית נהדרת שמצליחה לשמור על כבוד עצמי, גם לה וגם לדמות אותה היא מגלמת.
"געגוע" – 7 בסולם אורשר