"דוג-מן" – הטוב והרע, הסבל והגאולה

העדינות והיופי כמושג הן פרסונה נון גראטה בסרטים של מתיאו גרונה האיטלקי שהביא לנו בעבר את "גומורה", "ריאליטי" ו"אגדת האגדות" שלא הוקרן בארץ. הקולנוע שלו הוא וולגארי, רב מחץ, אלים, טבול בביקורת חברתית ומתרכז במעמדות הנמוכים של החברה האיטלקית, בעיקר בדרומה הפרוע והחשוף של הארץ ובאלה הנושקים בעולם המאפיה שם. עכשיו הוא מעמיד בפנינו את "דוג-מן", סיפור נקמה בעריצות שיכול להיות גם משל פוליטי על דיקטטורים שמנצלים את כוחם אל מול החלשים מהם. שימו לב, חלכאי ונדכאי העם… שימו לב שבעתיים שועי ארץ…

גרונה הוא אחד הבמאים הבולטים בזרם המודרני של הקולנוע האיטלקי, פרי דשן של עשיה יוצרת רבת שנים שיש לה קבלות וזכויות רבות בתחנות התדלוק שהציעה זאת על דרכו של הקולנוע העולמי. לא רק שסרטים איטלקיים אדירי מימדים, אי שם כבר בשחר הראינוע היו אלה שהשפיעו על דייויד וו גריפית האמריקאי למתוח את סרטיו מפורמטים של עשר דקות לסרטי ענק של ארבע שעות. גם הימים המכוננים של "הניאו ריאליזם האיטלקי" שלאחר מלחמת העולם השניה שהיטו את הסיפורת הקולנועית לאזורים חברתיים ולוויזואליה טריה, תוססת ומטלטלת שהדהדו הרחק מעבר לגבולות הפיסיים של ארץ המגף. עם שורה של סגנונות ובמאים אדירי חשיבות שהעמידו לעולם היסטוריה מפוארת של יצירות מופת – דה-סיקה, רוסליני, פליני, וויסקונטי, אנטוניוני, פאזוליני, ברטולוצ'י, זפירלי, האחים טאביאני, טורנטורה, מורטי, רוסי, סקולה כמייסטרים מתבגרים של דור הביניים. ועם הדור הצעיר של הקולנוע הנפלא הזה שממשיך למלא בעניין את הפסטיבלים הגדולים בעולם ואת המסורת האנרגטית-פוליטית ובולטים בהם בעיקר פאולו סורנטינו, ג'אני אמיליו, פאולו ג'נובזה, סרג'יו קאסטליטו, ג'ונס קאמפיאניאנו והנשים-במאיות אליס רורואכר, אנריטה זמבראנו, פרנצ'סקה קומנצ'יני ואסיה ארג'נטו שהסתבכה לאחרונה בעיקול לא נעים של MeeToo .

גרונה מתברג היטב בצמרת אילן היוחסין הזה באמירות הפוליטיות והחברתיות שלו וביכולת לחדור עימן כסכין חדה אל תוך המציאות הקשה שבה מתקיימים גיבוריו החולמים, כל אחד על עולם טוב יותר שלא יגיע. זוהי סביבה המאכלת את יושביה, שבה אין כמעט סיכוי לפרט להרים ראש מעל הצרכים הפעוטים, היום יומיים שלו שברוב הזמן אין לו שליטה עליהם. הזרם הגועש של החיים מסביב סוחף כל אפשרות לרגע של אושר, ואם זה מגיע, במקרה לביקור חטוף, גם הוא נשטף ומתרחק כשהוא מותיר אחריו הרס ואבדון. הסביבה העלובה של גרונה מציירת באופן מרגש עולם ציני של מנצלים ומנוצלים, של מי שגובה את המחיר ושל מי שמשלם אותו.

זהו סיפורו של מרצ'לו, עכבר אנושי זעיר קומה בעליה העלוב של מספרת כלבים בחור נידח ליד השום מקום העלוב, בשטח ההפקר בין העיר לטבע. בין חפיפה לתספורת של ההולכים על ארבע הוא גם דוחף פה ושם סמים לחברים שלו על שתיים ועוזר, לעיתים בעל כורחו לגברתנים מהסביבה במעשי השוד שלהם. למרצ'לו יש שתי אהבות אמיתיות וטהורות – האחת לכלבים שבהם הוא מטפל ברוך ובהבנה והשניה היא בתו בת השמונה מנישואים שהתפרקו ואינם.

זהו גם הסיפור של סימונה, גולית מקומי, בריון מגודל מאוד ומהיר אגרוף המטרטר את השכונה כולה בהתנהגות אלימה וחסרת התחשבות, כשהוא משיג כל מה שהוא רוצה בכוח הזרועות השריריות והארוכות והפיוז הקצר.  סימונה הורס ושובר כל מה שעומד בדרכו ומשתמש במרצ'לו כדי להשיג את מטרותיו עם טיפת חיבה לננס שלידו אבל בלי שום רגש של חובה הדדית. זוכרים את היחסים המיוחדים המתפתחים בין צ'אפלין הקטן וצ'ארלס רייזנר הענק ועב הזרועות בסרטים המוקדמים של שניהם ("הנער", למשל) ?

מרצ'לו הכנוע הוא חברו באין ברירה של סימונה ונאנק תחת עולה של חברות בכוח זאת, חברות שתבוא למבחן אמיתי כאשר תועמד בפני מרצ'לו הברירה לשאת בעונשו של סימונה על שוד שביצע בחנות שכנה או להלשין עליו. ההחלטה שלו תקבע את היחס השונה של האיש הקטן והמוכה המחפש גם הוא כבוד, אל חברו הגדול והחזק ממנו.

גרונה מציע דרמה אישית חריפה, אלימה, ניאו ריאליסטית בויזואליה שלה, סיפור של נקמת הנאנקים שהיא אכזרית וקשה מכל נקמה. הוא מצליח לבנות את דמותו של מרצ'לו כדמות מורכבת שמעוררת בצופים רגש מעורב. מחד נגיעות של חיבה לנסיונות של האיש הקטן והעלוב למצוא את מקומו בסביבה המכוערת המקיפה אותו, המודגשת כל אימת שהוא לוקח את בתו לטיול לרגעים של אושר זעיר רחוק מהשכונה בה הוא חי ומהעולם המקיף אותו ביום יום. רגעים של חמלה גם ביחסים שלו עם הכלבים אותם הוא אוהב במיוחד. במאבק הפנימי שלו לרצות את סימונה ולשרתו ובאותה עת גם לסלוד מאותן דרישות בלי יכולת אמיתית להוציא לפועל סלידה זאת. מאידך – כל הדברים שהוא עושה מתוך כניעה לכוח המופעל עליו. ההתבטלות היום יומית מתוך פחד וכפיה ששמה לאל כל נסיון שהוא להציב גבולות לחמדנותו האכזרית, המטומטמת של האיש הגדול והחזק השולט בו.

את התחושה האותנטית, הריאליסטית והמרתיחה משיג גרונה כמובן גם ובעיקר בעזרת עבודה מרתקת והפעלה מדוייקת של אנסמבל השחקנים שהוא מעמיד, שורה של שחקנים חד פעמיים, כמעט כולם במפגש ראשוני עם הצופים, שמצליחים לחצוב את המסך בנוכחותם הריאליסטית. אדוארדו פשה גדל הגוף ובעל פני המתאגרף הוא סימונה שמוצג כאן במכוון כדמות חד מימדית ההופכת אותו למייצג רעיון הטוטליטאריות הכוחנית  והדורסנית, המאיימת הבלתי וותרנית המאכלת את כל מה שמסביבה ומאיימת על קיומו. אלידה בלדארי קלאבריה היא סופיה, הבת הצעירה שמצליחה לראות ולהציג את האנושי שבמרצ'לו ולהכניס מעט חום לחייו ועל כולם מרצ'לו פונטה בתפקיד הראשי, חיבור ייחודי בין דמות פנימית למראיה החיצוני.

פונטה מצליח להיות חולדתי ואנושי כאחד ברגעים שונים של הסרט. עלוב ומפוחד וגם אכזרי, מתחמן וחד בהתאם לסיטואציה. זהו התפקיד הגדול הראשון של נער שנולד בכפר בקלאבריה, ברח לרומא כדי להיות שחקן, הצליח לקבל תפקיד של סטטיסט באחד מסרטיו של סקורסזה שצולמו באיטליה ובעוד תפקידים אפיזודיים בטלוויזיה, שזכה בכל הקופה כבר אחרי שהתייאש מהצלחה בקריירת משחק. במקרה ראו אותו אנשי הליהוק של גרונה וחשבו שהוא מתאים – והשאר, שהסתיים בזכיה בפרס היוקרתי של המשחק בפסטיבל קאן האחרון ובכניסה מפוארת לתהילת עולם, הוא סנדל הזכוכית שלו.

סרט נפלא, קשה, מהפנט, מרטיט, מרתיע, שבודק מחדש ומטשטש את המידות המדויקות של הטוב והרע, הנכון והשגוי, הסבל והגאולה.

"דוג-מן" – 9 פלוס בסולם אורשר
Dogman

רוצה לשתף ?