התמונה האחרונה בסרט הארוך, ארוך מאוד מקבעת במודעות ובזכרון של הצופה את פניו של ליאונרדו די קאפריו בקלוז אפ משמעותי דרמטי, עיניים כחולות, זקן, פנים קרועות מדממות בכאב מעוד קרב לחיים ולמוות שערך במהלך הסרט והוא מישיר מבט למצלמה. בפס הקול נשמעות נשימותיו ההולכות וגוועות וכולו ציווי – זהו, הפעם זה שלי. דיר באלאק, הפעם אתם נותנים לי את האוסקר.
האמת – אם הפרס היה מוענק על קשיים פיסיים ועינויי גוף ואולי גם נפש שעובר שחקן, מגיע לו. במשך שעתיים וחצי הוא נטרף, נקרע, נורה (רובים וחיצים), נחתך, נתפר, נשרף, נצרב, מוכה, מורעב, נקבר – כמות כזאת של עינויים שרק תוכנית ריאליטי אכזרית במיוחד או כוח הרצון לזכות סוף סוף בפרס הנחשק שכמעט נגע בו כמה וכמה פעמים יכולים להעביר את הבן אדם בשלום ובבריאות מנטאלית לעתיד. על פי עדות ממקור ראשון – אפילו השבויים הישראלים בסוריה לא עברו מסכת כזאת של התעללויות, כמו שהעביר אינייריטו את יו גלאס ואת די קאפריו שגילם את דמותו בסרט.
אלחנדרו גונזלס אינייריטו הוא בהחלט במאי מרתק. כמה וכמה סרטים שכבר השאיר מאחריו בדרכו להוליווד, ולפחות סרט אחד שעשה כבר בבירת החלומות של הקולנוע שמו אותו במקום בולט בחלון הראווה של הקולנוע העולמי. "אהבה נושכת" הנפלא והטורדני שלו בשלושה סיפורים משולבים על החברה טרוטת הפנים של מקסיקו, סיפור משולש צלעות החובר לנקודת מפגש אחת, מבנה נראטיבי עליו חזר ב "21 גראם" הגאוני. הצורך של הקהל לבנות את הסרט יחד עם הבמאי, השיתוף והשילוב של הצופים בהתקדמותה של העלילה עשו את הסרט לאחת מהיצירות הקולנועיות החשובות של תחילת המילניום הנוכחי. ב"בבל" הוא מרחיב את היריעה לארבע יחידות סיפוריות הנמתחות מקצה העולם עד קציהו, כולל בראד פיט ומדלל את היכולת הדרמטית-תמטית שלו בסרט שמריח יותר כמו ברושור תיירותי וכשהוא חוזר לספרדית ולמימדים צנועים יותר ב"ביוטיפול" הוא חוזר לפרוח. הסרט שהתרחש בברצלונה ובו כיכב חבייר בארדם עוסק בחרדות הכי בסיסיות של האדם שקשורות בשבריריותם של החיים ובאי-ודאות שמאפיינת את הקיום האנושי. ושוב היה כאן סיפור, היו דמויות, היתה אמירה והיה כאב אמיתי וזעקה אנושית.
ואז בא "בירדמן" וריבע את ההצלחה בפרסי אוסקר ובתהילה שהקפיצה את אלחנדרו גונזלס לראשות התור של הבמאים המחוזרים בעולם, מעמד שהוא די מסוכן גם לבמאים רציניים ושפויים בייחוד אם הם באים להוליווד מבחוץ. עולם הפיתויים נפרש לפניו, כל הסוכריות שבחנות הממתקים בתוספת עוד כמות רצינית של מרמלדה. אם נזכור שאינייריטו הוא במאי המחפש תדיר חידושים בשפת הקולנוע, חותר למצות עד תום וגם מעבר את המרכיבים הבסיסיים של האמנות השביעית – צילום, פס קול ועריכה, די ברור שגם כאן הוא ימשיך את האידאולוגיה אבל ינסה לנפח אותם למימדים אופראים ממש.
יש מהמשותף בסרטים שלו ובעיקר בטיפול שלו בקולנוע המחייב הגדרה מחודשת, בכל פעם, של מהותו של המדיום. האם זאת רק שפה – צורה שהולכת ומתפתחת ככל שהאפשרויות הטכניות בחיי הסינמה הולכות ומתרחבות, או אולי חשובים גם אלמנטים אחרים כמו נראטיב – סיפור, תסריט, אמירה, המסרים הנישאים עליהם. האם המסר הוא השפה או הרעיונות אותם היא מבטאת. או במילים אחרות – איוורור הדיכוטומיה הבסיסית שבין המוחשי למופשט בקולנוע.
נראה, גם כאן ב"האיש שנולד מחדש" הוא ממשיך באותו כיוון ובוחר בעיקר במוחשי והפעם עם החלטה ברורה ללכת על הויזואלי על חשבון הסיפור והמשמעויות הנילוות לו. להלן סרט הרפתקאות הכי פיסי שיש לטוב ולרע, ללא כל תובנות מיוחדות זולת הרצון האינסטינקטיבי להשאר בחיים והאופציות המלאכותיות לעשות את זה הנעזרות בתסריט אוהד, לא אמין ולעיתים גם מגוחך. הסרט מרגיש כמו הכלאה מפוארת של "איש קטן גדול" שפוגש את "גברים במלכודת" – גם ביחסו של גלאס (די קאפריו) לאינדיאנים וללבנים וגם בדרך שבה הוא צריך להאבק בטבע ובברואיו כדי להמשיך ולהתקיים.
יש מבקרים המנסים לשים את הסרט ליד סרטיו מן הג'ונגל של וורנר הרצוג "אגירה זעם האל" (1972) ו"פיצקרלדו" (1982), אבל הטעות היא ברורה, בעיקר בפער העקרוני במוטיבציות של הגיבורים ובמודעות שלהם למצבם ולשליחות שהביאה אותם לעימות עם הסביבה הטורפת. לא רק שבשני הסרטים של הרצוג (וכמה סרטים דומים שנעשו בעקבותיהם – "המשימה" של רונאלד ג'ופה מ 86 למשל) לגיבורים היתה מטרה, אולי מטורפת, אולי מגלומנית שמימושה פגש את הצורך במאבק בטבע ובברואיו שעמדו להם לרועץ וכאן די קאפריו עסוק אך ורק במאבק עצמי לקיום. אלא גם העובדה שבכל הסרטים ההם הגיבורים עוברים תהליך הכרתי פנימי המתלווה למסע הפיסי-קיומי וכאן לא קורה לו דבר מלבד הרצון ההיולי לנקמה שבא על סיפוקו.
אז נכון. הצילומים מרהיבים והמפגש שלנו עם הטבע דרך העדשות של עמנואל לובצקי, צלמו גם ב"בירדמן" יכול להיות מרגש לעיתים. אינייריטו חוזר לא פעם ולא פעמיים, במסורת הקולנוע של טרנס מאליק ומתעכב על הנוף היפיפה והאכזרי של הרי הרוקי המושלגים, הפסגות הקפואות הנוגעות בשמיים, היערות הלחים הנטועים בהם, הנהרות החורצים אותם, נוף ראשוני שבו מנסה גיבורו לשרוד. אבל היופי וההוד הזה רק מדגישים את הריקנות של הסיפור שימיו כימי הקולנוע, המחדשים את החוזה המחייב העומד בין הבמאי, כוכבו והקהל שלו העורג להאפי אנד. חוזה המבטיח שיקרה מה שיקרה במסע ההרפתקאות אך הגיבור – חבול וקרוע ככל שיהיה, יראה בסופו של הסרט את כותרות הסיום. וכך הופך אינייריטו את גלאס-די קאפריו לתחליף משוכלל ואנושי של אלמר פאד מהלוני טונס שגם הוא, כמו יאצק – בראבא, נופל וקם.
"האיש שנולד מחדש" – 8 מינוס בסולם אורשר