"האישה" – שובה של הקלוז

המאבק בין החובה הגנטית-רגשית המאחדת משפחות מול הכשרון הייחודי שלעיתים בוצע בהן הוא נושא הסרט של ביורן ראנגה על פי תסריט של ג'יין אנדרסון על בסיס ספרה של מג ווליצר. מה חשוב יותר נישאל כאן, קיום התא המשפחתי, הקבוצה הקרובה ביותר של בני אדם זה לזה או אולי הצורך ששולף מהחבורה המלוכדת את האינדיוידואל בשל יכולות ייחודית כזאת או אחרת ומאיים על קיומה. אלה השאלות העומדות בפני הדמויות העיקריות בדרמה-קומדיה-שחורה הצינית שמעמידה בפנינו שורת האחראים על התוכן כאן. ובאותו זמן בפרקטיקה אל מול המסך עולה שאלת האיכות הקולנועית הבינונית של הסרט כאנסמל אל מול היכולות האינדיוידואליות הנפלאות של גלן קלוז כחלק מהן. זאת היכולת שמקרבת אותה מאוד לפרס האוסקר המתקרב.

רוב הנפשות הפועלות בסרט פוגשות במידה כזאת או אחרת של מודעות עצמית את הדילמה וכולן נושאות בחובן את התשובה שמתאימה להן. כמה מהן יאכלו עצמם מבפנים ואחת תתפוצץ על המסך אל מול אותם סודות ושקרים שאי אפשר לחיות בצילן עד אינסוף.

במרכז הסיפור עומד הזוג ג'ואן וג'ו קסטלמן, הוא סופר מוכר, מוערך וכמובן גם אקסצנטרי והיא אשתו השקטה, הנאמנה והדואגת. ג'ו פרסם כבר שורה של ספרים שזכו להצלחה גדולה ותורגמו לשפות רבות, כולל ערבית וג'ואן היא זאת הדואגת לנוחות חיי היום יום שלו. היא מסדרת לו את התרופות, את סדר היום, היא מנקה את הפרורים מזקנקנו, היא מחליפה לו את הגרביים והוא יודע שהיא תמיד שם. תמיד בחיוך אניגמטי של מונה ליזה היא משחקת את תפקידה של האשה הקטנה, זאת שעומדת תדיר מאחורי כל גבר מצליח. בתמורה מציעים לה החיים שקט כלכלי, מעמד חברתי, משפחה אוהבת , נוחות וביית נאה ליד הים. לזוג שני צאצאים. בת בהריון שאו-טו-טו תביא להם נכד ובן, סופר בהתהוות המנסה ללכת בדרכי האב.

המרובע הזה יתחיל את מסעו המטלטל אל סופו של הסיפור כאשר עם אל מול השחר מתבשרים השניים בשיחת טלפון מפתיעה  כי ג'ו הוא הזוכה בפרס נובל לספרות של אותה שנה וכולם מתבקשים לארוז טוקסידו ותחושות ולצאת לדרך לשטוקהולם המושלגת. שם, אל מול הטקסים המסורתיים המצועצעים יפרמו הקשרים – השקרים שאיחדו את המשפחה כדי לחשוף בפנינו את האמת ואיתה, כנוסע נוסף גם כמה אמירות על מעמד האשה.

למרות שהוא נסמך על רגליים יציבות מאוד של יוצרות דומיננטיות כמו אנדרסון ו-ווליצר , שלא לדבר על השפעתה הדרמטית של קלוז על התוצאה הסופית, מנסה ראנגה לנווט את הסרט לכיוון סיפור קל משקל על משפחה בורגנית במשבר. אנדרסון כבר הוציאה תחת ידה את "אוליב קיטרידג'" הטלויזיוני המופלא ו-ווליצר היא סופרת רצינית, אמנם לא רבת מכר שהעמידה שורה של גיבורות הנאבקות בעולם של גברים במציאות המתזזת שבה אנו חיים. השתיים דוחקות לסרט את הנושא הפמיניסטי, רק לטובתו ומצליחות להעלות מבינוניות קולנועית כמה נושאים שבהחלט נותנים לסרט נפח נכון ומעניין יותר כמו הורות, ייסורי היצירה ותעתועי הליבידו הגברי, בייחוד המזדקן.

התרומה של רנגה היא השרטוט הסאטירי שלו על מהלך הטקסים המנופחים של מארגני הפרס אבל נדמה שמעבר לאלה תש כוחו. חלקו הראשון של הסרט חסר ייחוד ואפילו דל ענין, שיגרתי ואפור להוציא אולי שורה אחת בנושא מעמדה של הילרי קלינטון כאשת המועמד לנשיאות (הסרט מתרחש ב 1992, שנת הבחירות לנשיא בארה"ב) משפט שמשתלב בקידום עלילת נושא הסרט. רק בשליש האחרון, שבו מתעבה הדרמה, הדמויות מתחילות לשאת את כובד האחריות השילוחית שלהן הופך הסרט למרתק, אפילו מרגש לעיתים. אבל כאן קלוז כבר נמצאת ממילא בהילוך חמישי, דוהרת אל הנצחון האישי שלה. בין לבין מחזיר אותנו רנגה לכמה מעמדים מן העבר של בני הזוג המתארים את התאהבותם למעלה מ 35 שנים קודם – הוא פרופסור לספרות, נשוי ואב לילדה והיא תלמידתו בקורס לכתיבה יוצרת שמתנדבת להיות שמרטפית בביתו, את מערכת היחסים המקצועית שלהם – הוא כותב בלי ברק והיא עורכת את סיפוריו, וכמה רגעים עם משבר של צורך הדדי. אלה פלאשבאקים מיותרים, מיגעים, מעושים שאמנם מציעים לבתה הביולוגית של קלוז חשיפה קולנועית אבל בהחלט תורמים לנפילות מעט המתח.

ובאשר לקלוז עצמה. מאז אני  מודע לניסוי של קולישוב במדעי המונטז' של לימודי הקולנוע, אני מתייחס בחשדנות לא מעטה אל מול קלוז אפים "רבי הבעה" של שחקנים בקולנוע. אלה הרגעים שבהם הם מפקירים את פניהם למצלמה בלי לאמר מילה והקהל צריך להבין את התחושות שלהם. מי שאינו בקי בתאוריה הקולנועית מתכבד ללחוץ כאן על הקישור למושג הזה. מי שמכיר יודע שבעצם התחושות הללו ומשמעותם הן פועל יוצא מהאסוציאציות המתפתחות אצל הצופה על פי התמונות שמניח הבמאי לפני וגם אחרי תקריבי פניהם של השחקנים. ולעיתים אלה אינם תלויים ביכולת הדרמטית ובכישרון המשחק, אלא ביכולת המניפולציה של הבמאי והעורך. לא מעט רגעים דרמטיים כאלה, של הבעות מלאות רגש הן תוצאה של הוראת בימוי כמו "תסתכל על המצלמה ותספור בלב עד עשרים"…

ולגלן קלוז יש כמה וכמה רגעים כאלה בכמה צמתים דרמטיים של הסיפור. אבל קלוז מוכיחה, גם בחצייה קלילה ומשכנעת שלהם וגם ברגעים בהם היא נדרשת למנת משחק נוספת, שהיא מקצוענית עד קצות שערה הקצוץ. להלכה ולמעשה היא מציעה כאן את אחד מתפקידיה המעולים יותר, ויש אחריה שובל של תפקידים כאלה המוכיחים שהיא לא רק המנוולת האולטימטיבית  קרואלה דה ויל או אלכס פורסט או המרקיזה דה מרטיי, אלא לא פחות שחקנית שמנסה לפרוס סיפורים על נשים במשבר, נשים אמיצות שיש להן חשבון קשה עם הסביבה, נשים הלוחמות על מקומן הראוי בחברה כמו ג'ני פילדס, ד'ר קינר, שרה קופר ואפילו אם הן חייבות להתחזות לגברים כמו אלברט נובס, למשל.

כמו שהיא מרגישה את פעימות הלב של הסרט, גם קלוז מאיצה את היכולות שלה במעלה ההתרחשות והיא מגיעה לשיאים, לבד או בעזרת הדמיון המודרך של הצופים מה זה חשוב , לקראת השיא בסופו של הסרט. כמה רגעים כאן הם נפלאים, קסומים ואפילו גאוניים ובשלהם כדאי באמת לראות את הסרט.

השחקנים לידה, ברמות שונות של יכולת ביצוע, מספקים את הדרוש מהם ואפילו שג'ונתן פרייס הוא שחקן נפלא, נדמה לי שכאן הוא נכנע לקונוונציה שכופה עליו רנגה בלי טענות רבות מידי. כריסטיאן סלייטר מביא את איכויות הנוכל גם לתפקיד שיכול להתפרש אחרת, אולי כמי שמעביר את גלוז את נקודת האל חזור בהחלטתה באשר לזוגיות שלה. מקס איירונס, בן למשפחת שחקנים (אבא ג'רמי אמא שינייד קיוזאק וסבא סיריל קיוזאק) חולף על המסך בלי להשאיר חותם כלשהו, בעיקר בגלל חלקו הזעום מידי במערכת המשפחתית שלא מצליחה להתפתח כראוי מבחינה דרמטית. ואם בצאצאים עסקינן, להלן גם בתה של קלוז, אנני סטארק בתפקיד קלוז הצעירה מצליחה להדחק הנה ולהציע חינניות חיוורת. ושאר השחקנים הם בעיקר מריונטות חולפות.

למרות שהוא מבוסס על ספר, מה שאולי יכול היה לפתוח אפשרויות אדפטציה משוכללות יותר, התחושה היא שמדובר כאן בעיבוד לא מוצלח במיוחד של מחזה תאטרון שממשיך לכבול את האפשרות לפרוח. מיעוט הדמויות העיקריות, הפורמט הויזואלי המצומצם, ההסתמכות על המילים כנושא העלילה מתאימים יותר לבמה הקטנה והאינטימית. אם היו נעשים נכון, כמובן. אבל "האישה", אפילו כמו שהוא יוכל לשמש כאילוסטרציה מספקת לדיונים בנושאי "תפקיד הרעיה" ו"מקומה של האשה כיוצרת" או סתם למי שרוצה לפגוש שחקנית נפלאה באחד משיאיה. לא כואב ובהחלט שווה את מחיר הכרטיס.

"האישה" – 8 בסולם אורשר.
The Wife

רוצה לשתף ?