דוקודרמה המחזירה את אמריקה לטראומה של הטרור במרתון בוסטון מעגלת פינות ומשטיחה את הדמויות במרכז לטובת תעמולה שכולה טפיחה עצמית על השכם. האהבה תנצח את הטרור, הערבות ההדדית את השנאה הדתית. וכמה ממושמעים הם האמריקאים כשאומרים להם מה לעשות. האם הסרט הוא בשורת עידן טראמפ או שאריות מהעידן של אובמה ? 7 פלוס בסולם אורשר.
ביממה ומשהו שלאחר השבעת טראמפ והרושם החזק שזאת השאירה, על מי שמאמין בו ומי שרועד מפחד מהעתיד הלא צפוי שמצפה לעולם, גם צפיה בסרט הפטריוטי הזה מעלה כמה הרהורים של מציאות מקבילה הזולגת מהקולנוע וחודרת ומשנה את חיינו. מדובר בסרט תעמולה שנשלח לאמריקה כדי לעצב תפיסת עולם, מחשבה ושליחות חברתית והשאלה רק איזו סדר יום פוליטי חברתי הוא משרת. האם אלה רגעים אחרונים של שיר הלל לאחווה, לאהבה, לאחריות ההדדית ולהומניות מבית מדרשו של אובמה, או לפטריוטיות האקטיבית, הכוחנית והדורסנית שמשדר הנשיא החדש.
פיטר ברג, במאי של סרטי פעולה שחלקם מבוסס על מקרים אמיתיים מחזיר אותנו לאירוע הטראומטי שקרה בבוסטון באפריל 2013. שתי פצצות שהופעלו על קו הסיום במרתון המסורתי של העיר הביאו לרצח שלושה אנשים ולפציעתם של למעלה ממאתיים וחמישים וזעזעו את העיר השלווה ואת אמריקה כולה. הסרט העוקב אחרי האירועים, מתרכז בכמה דמויות נבחרות – סמל משטרה נלהב ומסור, סוכן מיוחד של ה FBI, מפקד משטרת בוסטון, המושל , שוטר מעיירה קרובה שבה נמצא לבסוף אחד האחים-טרוריסטים המוסלמים שבצעו את מעשה הטרור, זוג צעירים שנפצע קשה באירוע ועוד אזרחים ושוטרים הממלאים את הסרט בנקודות המבט שלהם ובפעולה המשותפת לחשיפה ותפיסת זוג המחבלים.
ברג משחזר את הרגעים שעטפו את הפיצוץ, עוקב אחרי ההתנהלות המשטרתית והציבורית, משתמש בלא מעט קטעי ארכיון, להגברת האמינות של הסרט ומגיש לנו תבשיל קולנועי-ויזואלי שפונה כולו אל הרגש, אל התמיכה הלא מסוייגת באנשי החוק וסלידה אינסטינקטיבית מחורשי הרע.
המכאניקה הקולנועית מוכרת, מהוקצעת ואפקטיבית. היא נוסתה ושוייפה כבר בלא מעט סרטים שכאלה המעלים על נס גיבורים הזוכים לכן גבוה המרים אותם מעם. הבעיה היא בדרך כלל שמרוב רצון טוב, הבמאים סוחטים מהדמויות את טיפות האנושיות שלהן ומציעים סמלים, לא בני אדם. גם ברג הולך בדרך הזאת הצובעת את הדמויות בפסטל דיכוטומי של טובים מול רעים, אבל אינו מגזים בכך – הולך חלק מהדרך ומציל כך את הסרט מהתדרדרות אמיתית אל הצחיחות השאבלונית.
סצנה אחת שבתה את ליבי, שונה מאוד מהאחרות, סצנה שיש בה רב נסתר על פני הגלוי. במסגרת החקירות – אגב גם זה פרק מרתק בדרך שבה מתארגנים אנשי הבולשת לאתר את שני האחים – מובאת אשתו האמריקאית של האח הבכור לחקירה. היא התאסלמה וכדרכם של חוזרים בתשובה, היא אדוקה וקיצונית יותר. היא יושבת בתא החקירות ונכנסת חוקרת מסתורית, אשה אחרת, שחורה, מרשימה מאוד ועטופה גם היא בבורקה. "האם יהיו עוד פיגועים ?" היא חוזרת ושואלת את האסירה וזאת אינה עונה. "האם יהיו עוד פיגועים" חוזרת השאלה ומוטחת כמה וכמה פעמים. "אנ רוצה עורך דין, יש לי זכות לכך" אומרת אשת המחבל. "אין לך כלום" לוחשת האשה המסתורית. "האם יהיו עוד פיגועים ?". סצנה אינטימית ומהפנטת של כמה דקות בתוך ההמולה מסביב בין שתי נשים חזקות, באלימות לוחשת ובאפיון מרתק , מקפיא דם של מעמד עימות של טורף ונטרף.
זה עובד, כמובן על הצופים הלכודים, למרות הכשלים הקולנועיים-מקצועיים שמוזנחים כאן, כמו בניה שטחית של הדמויות, כמו הבהרות לגבי הפרטים הקטנים הבונים את הפאזל העלילתי, כמו צידוקים כאלה ואחרים – בעת של התגייסות כזאת אין מקום לאנינות מקצועית. או כפי שאומר – מאפיון ישחרר רק הרגש.
גם שורת הכוכבים ובראשם מארק וולברג ולצידן קווין בייקון, ג'ון גודמן, ג'יי קיי סימונס, מישל מונהן לא מצליחה לטייב את התוצאה ולעבות את הדמויות. פלקט זה פלקט זה פלקט. אבל כאמור, זאת עבודה מיומנת במסגרות של סרט התעמולה ובימים של מלחמה עולמית בטרור, כנראה שצריך גם כאלה.
"הגיבורים של בוסטון" – 7 פלוס בסולם אורשר
Patriots Day