אחת הטענות הבסיסיות של אנשי קולנוע מאותגרי ביקורת היא שהמבקרים מתייחסים ברצינות רק לסרטים "חשובים". לא מכבר כתב אחד מהם על הביקורות הקשות שקיבל סרט שהפיק :" הבעיה עם מבקרי הקולנוע הישראלים היא שהם מסתכלים על כל הסרטים בסוג אחד של משקפיים ולא מסוגלים לעשות את ההפרדה. המשקפיים שלהם בדרך כלל מכוונות על הסקלה של יצירות מופת (או מה שנראה בעיניהם כיצירות מופת) וכל סרט מקומדיה רומנטית קלילה עם קתרין הייגל, דרך דרמה תיעודית היסטורית וכלה בסרט של הגאון התורן בעיניהם, נשפט בהתאם לאותם פרמטרים. ברור שרק הגאון התורן יעמוד בפרמטרים האבסולוטיים לכאורה שלהם וכל השאר ייקטלו."
אז הנה, שבוע אח"כ מגיעה דוגמה לסרט שהוא לא "יצירת מופת" של "גאון תורן" והוא דוקא קרוב יותר ל"קומדיה קלילה" מאשר לדרמה חוצבת מוסר וחורצת פנקריאס, ועם המשקפיים המובנים שלי אני אומר בכיף – "החופשה הסקוטית שלי" הוא מותק של סרט. והוא כזה משום שהוא עשוי היטב, מבויים נכון, תחום בפרופורציות המוגדרות שלו, כתוב משעשע ומשוחק כמו שהאנגלים (סליחה והסקוטים) יודעים לשחק. מגדול ועד קטן.
את הסרט כתבו וביימו שניים מיומנים מאוד מעבודה קשה ומתגמלת בטלויזיה האנגלית,אנדי האמילטון וגאי ג'נקין שמלקטים כאן כמה תובנות המתלכדות למקשה אחת ועושים זאת, למרות הסכנה לגלוש לדידקטיות וסנטימנטליות יתר מצד אחד ולוולגאריות קומית מצד שני. זהו אמנם סיפור של סודות ושקרים המלווים משפחה אחת בצעדים כאילו חרישיים אבל כאלה שיכולים להעיר שדים ממרבצם מרוב שאון, שחוצים מצב קיומי שיכול למוטט מסגרות שנראות מלוכדות היטב. אבל לתוכו נמסכים מרכיבים המשנים את ההרכב הכימי והמולקולה הקולנועית מקבלת משקל אטומי שונה, כבד ואולי גם מורבידי יותר.
ואחדות הניגודים הזאת, קומדיה משפחתית על חופשה על שפת הים הצפוני בסקוטלנד שיש בה מרכיבים הנוגעים במוות, היפוך תפקידים בין ילדים ומבוגרים, ביקורת אישית וחברתית לצד חיבוק מלטף וחיוך של ילדים, משחק פינג פונג בין מציאות ודמיון, בין סאטירה ומלודרמה, למרות שהיא בלתי אפשרית על פניה מתקבלת בחיוך אוהב ע"י הצופה באולם. וזה בגלל הדרך שבה ובתוכה האמילטון וג'נקין מוליכים את הסיפור.
הסרט בונה שלושה מרכזי עיניין ומטיח אותם האחד בשני ומטלטל באותה עת את המרכיבים שלהם בתוכם. הראשון הוא זוג לונדוני שחי בנפרד, הוא והיא ושלושה ילדים קטנים ומתכננים גרושים לאחר בגידה של הגבר. ילדה צעירה בתחילת העשור השני לחייה, אחיה הצעיר ואחותה הקטנה. ההורים מנסים להסתיר מהילדים את מצב הצבירה של הנישואים ההרוסים שלהם, אולם הקטנים- חכמים ויודעים את התורה, מבינים שהמשפחה מפורקת ורק השקר מדביק אותה לפחות לזמן הנסיעה ליום ההולדת של סבא.
השני הוא זוג נוסף, הוא – האח היא והבן המודחק. המשפחה מתגוררת בבית מפואר בתוך ה"היילנד" של סקוטלנד, לא רחוק מהים. אבא סוחר בניירות ערך נפוח מחשיבות ואמא המתודלקת בכמות גדולה מידי של כדורי הרגעה, מתפוצצת מעצבים. הבן מחוייב לנגן בכינור את הקונצ'רטו המסובך אך נפשו עורגת למנגינת ריקודי העם הסקוטים.
ובאמצע כולם מנהל לו הסב, דמות נונקונפורמיסטית, כמו שסבא כזה צריך להיות, סופר את ימיו ולילותיו בשלבים הסופיים של תערובת קטלנית של סרטן ובעיות לב. המשפחה מתכנסת לחגוג את יום הולדתו ה – 75 כשכולם, כולל הילדים יודעים שזה יום ההולדת האחרון שלו ולכן המשתה המתוכנן הוא כדת וכדין הנובורישיות של הבן הגדול.
באמצע הסרט מתרחשת התפנית המשנה את תפיסות העולם והיחסים בתוך המשפחה המפורדת.
בלי לשכוח שמדובר כאן בסך הכל בדרמה קומית ובלי יומרות גדולות מידי מצליחים הבמאים להעמיד סצנות וסיטואציות שיוצרות חיבה מיידית בין הדמויות על המסך ובין הקהל. הסימפטיה שהם רוחשים לדמויות שיצרו, גם הפחות חביבות והיותר מגוחכות מרעיפה חן על הסרט ומצב רוח טוב לכל אורך ההקרנה. גם הביקורת שמוטחת כאן בממסד – המשטרה והעיתונות אינה רצינית, היא קלילה ומרחפת. גם הטיפול שלהם ברגעים הקשים שבהם מעומתים הילדים, והמבוגרים עם המוות הוא כל כך פשוט, ישיר וריאליסטי, חסר נפח סנטימנטאלי מיותר שהעכירות המתבקשת חומקת לנו החוצה, כמעט בלי שנרגיש כאב חד מידי.
יופי של שחקנים – דייויד טאננט ורוזמונט פייק כזוג ההורים הפרודים, בן מילר ואמיליה בולמור כאח הגדול ואשתו, הדמויות בתפקידים המשניים ובהן סילביה אימרי ואנט קרוסבי הוותיקות, הילדים גונבי ההצגה שחלק גדול מהטקסטים בפיהם הומצאו על ידם ועל כולם ביל קונולי הנפלא, אנרכיסט, מקסים מלא חן ויכולת בתפקיד הסב.
נכון שזה לא סרט חשוב או גדול ונכון שיש בו לא פה ושם טעויות של איפיון והמשכיות, ונכון שהסצנה הסופית היא מתקתקה מידי, אפילו לסרט כזה של קייץ. אבל היכולות כולן, התובנות של הסרט והחינניות שלו עושות אותו למפגש נכון לא רק לילדים אלא יותר מכך למבוגרים שיכולים ללמוד דבר או שניים על עצמם ועל סביבתם הקרובה.
"החופשה הסקוטית שלי" – 9 בסולם אורשר