הידד אני קאן – פרק חמישי : היפאני העדין והאמריקאי התוקפני

כמו בחיפוש אחרי חניה פנויה בתל אביב של לילה, כך גם בתחרות הגדולה על "דקל הזהב" בפסטיבל קאן – אסור לאבד תקווה. למרות שנדמה שוב ושוב שאין מה לצפות מהטעם הקולנועי של המארגנים וככל שהתחרות מתקדמת נשאלות יותר ויותר שאלות באשר לתקפות ולאורך החיים העתידי של מה שנשאר  מהאירוע הקולנועי המרתק בעולם והפך למראה די סדוקה בעיקר של ההיבריס הצרפתי, יש פתאום רגעים של נחמה. נכון שזה לא באמת מפתיע כשמדובר בסרט של הבמאי היפני הנפלא הירוקאזו קורה-אדה, אבל כבר היו כאן אכזבות עם שמות גדולים.

קורה-אדה הוא אחד הבמאים החשובים שפועלים היום ביפן, מהחורשים בתלמים של הקולנוע העדין של אוזו  המסורתי עם נגיסות גם מהקולנוע של קיטאנו המודרני יותר. ברוב הסרטים שלו הוא עוסק בנושאי משפחה, מסובב אותה ומציג פורמטים מגוונים ומרתקים של התא הבסיסי בחייו של אדם ומתרכז בעיקר ביחסים של הורים עם ילדים. כך היה למשל בסרט מוקדם שלו "איש אינו יודע" על ארבעה אחים קטנים בדירה בטוקיו שצריכים להתמודד לבדם עם החיים בלי לספר לאיש שאמם איננה איתם יותר. כך ב"המשאלה" על שני אחים צעירים המבקשים למצוא האחד את השני אחרי שהופרדו ע"י הוריהם הפרודים. כך ב"סיפור משפחתי" על שתי משפחות מרקע חברתי וכלכלי שונה שטעות בבית היולדות הניחה בחיקם את התינוק הלא נכון והן מסרבות להחליפו אחרי שנודע להן על הטעות שנים אחדות מאוחר יותר. כך גם ב"אחותנו הקטנה" המפגיש שלוש אחיות לאחר מות אביהן עם אחות למחצה אותה לא הכירו וכך גם ב"אחרי הסערה" המאחד משפחה קטנה, אב, אם פרודים וילדם על רקע סופת טייפון מאיימת.

בשנה שעברה הוא ניסה כיוון אחר בסרט שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה "הרצח השלישי", סרט מתח עם רקע אלים. אולם למרות שהנושא המשפחתי בצבץ גם מכאן, הסרט היה חריג בקו הסגנוני שלו ולא זכה להצלחה רבה. לקאן השנה הוא מגיע לאחר חישוב דרכו מחדש עם "SHOPLIFTERS". כאן הוא חוזר ביכולת מופלאה ובעדינות רבה אל שאלת ההגדרה של מהי משפחה ואיך נרקמים בה היחסים המיוחדים של אחריות ושיתוף.

במרכז הסרט עומדת משפחה אקלקטית שבראשה ניצב אוסמו, גבר שבין עבודותיו המזדמנות מקיים אותה בעיקר בגנבות מחנויות. הוא לא לבדו, הוא מלמד גם את הבן הצעיר שלו, ילד פרוע שיער ומתוק מראה את רזי הטכניקה לסלק סחורה בלי להיתפס. לידו אשתו המפוטרת במהלך הסרט שדואגת לעינייני הבית, יש סבתא זקנה ואחות נוספת המשתכרת מחשפנות . בתחילת הסרט מצטרפת למשפחה גם ילדה קטנה ובלתי רצויה שנמצאה עזובה בגשם ועליה סימנים של אלימות, כנראה של אלימות הורים. ששת הדמויות מתקיימות בעיקר על גניבות ופריצות למכוניות אבל מדגימות שמחת חיים, אהבה וחום שהיו מפארים כל משפחה נורמטיבית אחרת.

סודה של המשפחה והרכבה ההיברידי יתגלה רק בשלבים האחרונים של הסרט, אבל אל מול דוגמאות של משפחות אחרות – נדמה שזאת התשובה למינון יחסים נכון, בודאי רווי הומאניות ואמפטיה הדדית.

קורה-אדה בונה את הסיפור שלו מרגעים מייצגים את היחסים המתפתחים בתוך המשפחה ולא מציע ולו רמז אחד על המוזריות שלה. למרות הדלות הפיסית והעיסוק ה"לא חברתי" של הקבוצה, הוא משרטט סביבה נורמטיבית לחלוטין, והגנבות של המצרכים החיוניים אפילו זוכות לאהדתנו. הוא מציע טיפול רגיש ועדין בדמויותיו, ברוב הזמן מדובר בילדים שכובשים את ליבנו בישירות וביכולת הביצוע והאמינות שלהם ועוטף את הסרט בטוב לב וברגעים מתוקים של הומור קליל. הקשר שלו עם הילדים והעבודה איתם מוכיחים שאלה מניבים תוצאות נפלאות. ושוב – התרגשות של הקהל , גם הציני של מבקרי קולנוע מהעולם כולו התבטאה בדקות ארוכות של תשואות תודה.

מצידה השני של התמימות הקולנועית מציג ספייק לי את הפנפלט הדידקטי, האנטי קו-קלוקס-קלאני שלו , אנטי טראמפי "איש הקלאן השחור" או במקור "BLACKKKLANSMAS". לי ממשיך ביתר שאת ובכפפות מוסרות במאבק שלו נגד הדיכוי הלבן, בעיקר הפרוטסטנטי הוואספי והגזענות באמריקה שהרימה ראש בשנים האחרונות במסע הבחירות ובימי נשיאותו של הנשיא האמריקאי הנוכחי. הסרט שבנוי כסיפור מתח משעשע לא עוצר בבדיחות המפוזרות לאורכו ולרוחבו עם התבטאויותיו המפורסמות והשנויות במחלוקת של הנשיא ("נשים את אמריקה ראשונה") שנשתלות בפיהם של חברי קבוצת קלאן בקולורדו. את פעולותיה של הקבוצה חוקרים כמה בלשים של משטרת קולורדו ובהם השוטר השחור הראשון בתחנה ובלש יהודי. הסיפור מתרחש בימים הסוערים של ויאטנאם מחד והכוח השחור מאידך כשהקיצוניים משני הצדדים, הפעילים של הפנתרים השחורים והגחלים הלוחשות של הקלאן גיששו אקטיביזם אלים אלה אל מול אלה.

לי מקשר את הימים ההם למה שקורה עכשיו באמריקה בסופו של הסרט עם מובאות מההפגנות האחרונות וההתפרצויות האלימות של שני הצדדים ברחובות הערים, התפרצויות שהביאו גם למעשי רצח. בסרט יוצר הבלש השחור רון סטאלוורת' קשר בטלפון עם קבוצת קלאן – הם קוראים לעצמם עכשיו "האירגון" ובן דמותו יהודי פליפ צימרמן מגיע בגופו לפגישות, ואפילו כמעט הופך לנשיא הארגון המקומי בעידוד הנשיא הגדול שחושב ופועל פוליטיקה. האנשים הללו הם אלה שהקיפו את טראמפ בקמפיין שלו וחלקם עדיין מרחפים בזמזום משפיע בסביבתו גם היום. במקביל מקיים הבלש השחור מערכת יחסים עם פעילה בארגון הסטודנטים השחורים של קולורדו וזאת כשהיא לא יודעת על תפקידו בכוח.

הסרט קולח, ציני ומאוד ברור וחד צדדי במסר אותו הוא מביא, באפיון הדמויות ובדרך שבו מתנהלת העלילה, מה שהופך אותו לבלתי אמין בעליל, אך גם למעיין בלדה על הבלש האמיץ, מקבילו של שאפט מן הקולנוע וריצ'ארד ראונטרי השחקן שגילם את דמותו. הקולנוע, בכלל נוטף מהסרט. הוא נפתח בסצנת תחנת הרכבת על מאות הפצועים בה מתוך "חלף עם הרוח" וקטעים לא מעטים מסרטו המכונן של גריפית "הולדת אומה" שהיה מבוסס על ספרו של דיקנסון איש הדרום "איש הקלאן" משולבים במהלכו. באחד מהם נראים אנשי הסניף המקומי בקולורדו של הקלאן חוגגים את בהקרנת קטעים מהסרט, בייחוד של סופו שבו נראים אנשי הקלאן על תלבושתם מגיעים  להציל את הנשים הלבנות השבויות מידיהם של חיילי הצפון השחורים המנסים לאנוס אותן. כזכור, הסרט של גריפית' עורר מחדש את פעילות הקלאן בדרום ארה"ב ולי חוזר ומדגיש זאת גם בסרטו שלו. אחת הדמויות המופיעות בסרט של לי היא הארי בלפונטה הוותיק מאוד שהיה מפורצי הדרך של השחורים לעיסקי השעשועים כדמות שמעלה זכרונות מימי הלינץ' שבצעו הלבנים בצעיר שחור שנאשם באונס, ממש אחרי שהוקרן "הולדת אומה" וליבה את היצרים.

בתפקידים הראשיים בסרט נמצא את ג'ון דייויד וושינגטון ותספורת האפרו המרשימה שלו, את אדם דרייבר שמרחיב את מערכת הדמויות שהוא מציג בקולנוע, את טופר גרייס כנשיא ה"ארגון" הנפוח ואת לאורה הארייר כאקטיביסטית השחורה.

כדאי להבין, יש עוד לא מעט סרטים המוקרנים במסגרות הללו, אבל מחוסר זמן, מקום ורצון הם פשוט חומקים מהדיווחים שלי כי חבל על הזמן המשותף שלכם ושלי. אולי תהיה התייחסות במסגרת הסיכום, שיבוא, אני מקווה לאחר חלוקת הפרסים בשבת הקרובה.

בתמונה : בהעדר השנה של ייצוג ישראלי , גם של שמלות רחבות תיתורה על השטיח האדום הנה תחליף סיני. צולם ב 8 ורבע בבוקר גשום שאף אחד חשוב לא היה בסביבה. לא יכולתי להתאפק…

רוצה לשתף ?