"הלהקה האחרונה בלבנון" – לא ידע שהוא (גם) רציני

הקומדיה הישראלית החדשה משלבת, במודע או באינסטינקט גם ביקורת חריפה על עיניינים ביטחוניים-פוליטיים-קיומיים. במסגרת השתוללות ליצנית חביבה נזרקות לא מעט עובדות כואבות באשר למצבו של צבא כובש שאין לו מגבלות של מוסר. בתוך המערכת הגדולה נטחנים וטוחנים הנצלנים את כל הקריטריונים המגבילים את השימוש האפשרי בכח. רגעים מצחיקים מאוד לצד נמוכים בסרט שישאר יותר זמן במקומותינו מהמצופה ממנו. 7 פלוס בסולם אורשר.

מעניין מדוע שני סרטים, שתי קומדיות דוקא שמתוכן מציץ שבר החברה הישראלית מציעות סיפורי מסגרת על להקות צבאיות ועד כמה המוסד הצבאי-בידורי הזה טבוע כל כך במציאות הייחודית של התרבות והקיום הישראליים. האחד הוא, כמובן "הלהקה" המיתולוגי של אבי נשר, שהציע לנו סוכריה מתקתקה ומצחיקה שבליבה ביקורת מרה וחריפה על קודש הקודשים שלנו – צהל, בסיפור שעסק בהתפרקות יחידה צבאית. השני, זה רק נולד ויש לו סיכוי טוב להפוך לסרט קאלט ליד "גבעת חלפון אינה עונה" ו"מבצע סבתא" שגם הם צבועים בחאקי הוא "הלהקה האחרונה בלבנון" שמציג את החייל הישראלי התחמן, העבריין, הנקלה ששנים של ישיבה מיותרת בלבנון עיוותה את דמותו ההרואית.

אצל האמריקאים עומד לו מחסום 5-10 השנים כדי ליצור קומדיה נושכת על אחת מהמלחמות שלהם. אנחנו הרבה יותר רגישים וכך מגיע אלינו הסרט, 16 שנים אחרי היציאה מלבנון, במאי 2000 שהם כנראה מחסום זמן מספיק כדי להתבונן במאורעות הימים ההם בעיין מחייכת וביקורתית. המלחמה ו"רצועת הביטחון" שנפרשה אחריה הולידו את  "לבנון", "בופור", "עונת הדובדבנים" ו"וולס עם באשיר" הביקורתיים וגם את "שתי אצבעות מצידון" הממלכתי שטיפלו בנושא של שהותנו הכואבת בצפון הפרוע,, סרטים שבאו חשבון אישי וממלכתי על שליטה על חלק מעם אחר בנימוקים ביטחוניים, אבל בנתיים זמנם של אלה חלף עם שינוי המציאות מדרום לליטאני.

ועכשיו אפשר להתפנות ולהפוך את הזמן והמקום גם לזירת התגוששות קומית-סטירית וזה בדיוק מה שעושים איציק קריחלי ובן בכר החתומים על הסרט ועופר שכטר עופר חיון ואורי לייזרוביץ' כשלוש הדמויות הבכירות, שלושה חברים בקבוצה מוסיקאלית שנשארו מאחור עם הנסיגה וצריכים להגיע לבדם הביתה באיזור שורץ חיזבאללה.

זה מתחיל בבוקרה של הנסיגה הלילית החפוזה מלבנון, כמה שעות אחרי ש"בופור" ההירואי הסתיים. שלושה חברים מוצאים עצמם כלואים במחסן של בסיס צבאי נטוש כשקולות צפירת המכוניות של המקומיים שואפי הנקם והשלל כבר ברקע. איפה כולם ? מה לעשות ? לאן ללכת?

די מהר נפרשת הסיבה להשארותם בבסיס הנטוש, וזאת עשויה כולה מגחמתו של קצין מושחת שמנסה לכסות על פעולותיו הפלילות בסחר סמים, פעילות שנמשכה חודשים ארוכים כאשר הצבא הישראלי שולט על עם וארץ שכנים.

בתוך התערובת של פחדים, רוע לב, חמדנות, חשבון אישי ולאומי של כל המעורבים – אנשי חיזבאללה מקומיים שבאים לפרוק את זעמם על שאריות הכיבוש, אנשי צד"ל לשעבר ששיתפו פעולה ועכשיו מבקשים את נפשם מפני מי שהיה אוייב וכעת הוא בעל ביית , קצינת מצ"ח החוקרת את מפקד היחידה המושחת ויוצאת לחפש את החיילים האבודים, פקודיו המושחתים ועושי דברו המטומטמים של הקצין המושחת וכמובן שלושת ידידינו המחפשים דרכם הביתה בסביבה עויינת ומסוכנת, מתנהל לו הסרט בין הרים, גבעות ושיחים.

אבל הפעילות כאן, המשעשעת-מותחת לעיתים, היא רק מסגרת לאמירה קשה הרבה יותר שנודפת מהסרט על  רקב הפושט מהר מאוד בסביבה של שלטון צבאי חסר מעצורים על עם אחר. התופעה של קצין צבא בכיר, סגן אלוף מושחת שמוכן לסכן את חייליו בעסקים פרטיים של סחר בסמים ולנצל מציאות פוליטית ובטחונית לרווח אישי, היא תוצאה של הרס כל קנה מידה מוסרי המתאפשר על רקע של כיבוש ושלטון כוחני. במקום שלשליט יש אפשרויות בלתי מוגבלות לניהול חייו של הנשלט באמצעות הכח, חלקים מצבא השליט ינצלו זאת לטובתם הפרטית ולעזאזל המוסר ואמות המידה. לאלה אפשר למצוא מגדירים חדשים, נוחים יותר.

"הלהקה האחרונה בלבנון", עם כל החיינדלעך והשעשועים מציעה אולי בלי כוונה גם את הטעם המר מאוד הזה שגולש גם לאמירה פוליטית על ימינו אלה, על כיבוש אחר. זה כבר קרה בקולנוע שלנו, בשנות ה – 80 בימי המלחמה בלבנון ובתגובת הקולנוע הישראלי בשורה של סרטים שהתרחשו בגדה – "גשר צר מאוד", "חיוך הגדי", "שדות ירוקים" למשל. וזה מוסיף לא מעט תוכן למחשבה גם בתוצר הקומי הזה.

הסרט מציע אמנם רמה לא אחידה ביכולת ההומור שנע מרגעים נפלאים ומצחיקים מאוד (כמו הרגע שבו צריכה החבורה להוכיח שהם לבנונים מקומיים ומצטטים בערבית, כדרשה  את שירו של זוהר ארגוב "בדד") לרגעים של סלפסטיק וולגארי ונמוך. אבל תערובת  משעשעת-כבדה זאת תצבור כנראה מומנטום במקומותינו – והנה לנו קומדיה ביקורתית  עם סיכוי להשאר במודעות זמן רב הרבה יותר משציפו לו היוצרים

"הלהקה האחרונה בלבנון" – 7 פלוס בסולם אורשר.

רוצה לשתף ?