"המזכרות" – שמפניה צרפתית מעולה

"מה נעשה עם זקנינו" היתה הכותרת של אחת מחמש מאות המלודרמות שביים ד.וו. גריפית, אבי הקולנוע האמריקאי המודרני בתקופה של שבע שנים בתחילת המאה ה- 20 במסגרת האולפן של  ביוגראף הניו יורקי. זה היה אחד הסרטים הראשונים שעסקו בנושא הכואב של הגיל השלישי ובעליבות הטיפול החברתי בו. הנושא ממשיך ומעסיק עד היום את הקולנוע במרחב גדול של התייחסויות – מסרטים נפלאים וכואבים כמו "נאריאמה" של הבמאי היפאני שוהיי איממורה (הסיפור הופק בשתי גרסאות ביפן, האחת בשחור-לבן ב 1953 והשניה בצבע, של איממורה ב 1983)  שבהם מקיים בן בכאב רב את הטקס הנוראי של הובלת אימו הזקנה לראש ההר כדי לזנוח אותה שם למותה, ועד קומדיות חביבות דוגמאת "קוקון" של רון האווארד מ 1985, סרט מדע בדיוני העוסק בדיירי בית זקנים המוצאים מעיין נעורים בבריכה בה טבולים יצורים מעולם אחר.

בין לבין, לפני וגם אחרי עוסק הקולנוע לא מעט בזקנה וביחסים הבין דוריים ההולכים ומשתנים במעלה, ואולי במורד החיים המודרניים. "המזכרות", סרטו של ז'אן פול רוב הצרפתי, על פי ספרו של דויד פואנקינוס מצטרף לשורה זאת של צביטות הערה אנושיות, אבל הוא עושה את זה עם החן האדיר, ההומור והשארם של קולנוע צרפתי זעיר ומקסים.

מהי זכותו של קשיש על עיצוב הפרק האחרון בחייו ועד כמה החברה המודרנית, העסוקה בעצמה ובקשיי הקיום בעולם של כלכלה קפיטליסטית חזירית המאכלת את היחסים הבין דוריים – של הורים וילדים ושל הורים והוריהם יכולה להקדיש זמן ומחשבה בטיפוח יחסים אלה.  אלה הן כמה מהשאלות העולות מהסרט. האם הפתרון של בני הגיל השלישי תחום במסגרת של "דיור מוגן" שמציעה מכלאה אנושית מבודדת שבה יסיים את חייו, רחוק מהמולת העבר שלו, מהזכרונות והסביבה המוכרת בה העביר את הפרקים הקודמים של הווייתו, הוא הפתרון היחיד או אפילו המועדף, ועל מי הוא מועדף. האם על הזקן עצמו או אולי על משפחתו שיכולה לדחוק אותו למוסד, לשגר ולשכוח מדאגות וטיפול.

אכן נושאים כבדים ומשמעותיים, אבל ז'אן פול רוב, הקומיקאי בנשמתו, מי שאחראי עם קבוצת חברים תוססים כמוהו על מסגרת נונסנס טלויזיונית אנרכיסטית, לא יכול להציע את הטיפול השיגרתי ובסרטו השלישי כבמאי הוא מעדן אמנם את הפראות הטבועה בו אך לא מתרחק מאוד מהקומדיה הסונטת ושולח בעזרתה חץ חד נוסף אל ביטנה של הבורגנות הצרפתית. רוב, שבסרטיו הקודמים עסק בעיניינים שונים לחלוטין – סרט פעולה על גנגסטר שודד בנקים וסיפור אגדה בדיונית על ידידותם של גבר הפוגש ילד קטן שדומה לו מאוד בנעוריו, פורש לפנינו סיפור הומאני, רגיש ומתקתק ומוסיף לו נימה צינית וממזרית שתורמת את התוספת העוקצנית רווית ההומור הזעיר והמרומז של הסרט. זאת התערובת המדוייקת של שמפניה צרפתית מעולה שמוציאה את הקהל מהסרט עם חיוך, למרות הסוף הצפוי שלו.

רומן הוא בן 23 וכל החיים לפניו. בלילות הוא עובד כפקיד קבלה במלון ומתכנן את היום בו יהפוך לסופר. בין לבין הוא מחפש אהבה. מדליין היא סבתו, שנותיה הטובות כבר מאחוריה, אבל היא עדיין מלאת חיים. לאחר מותו של בעלה שולחים שלושת בניה, ובהם אביו של רומן את מדליין לבית אבות. היא לא מוצאת שם את מקומה ויום אחד היא נעלמת, ברחה! רומן הקשור מאוד לסבתו יוצא למסע לחפש אחריה, מסע בעקבות הזיכרונות והמזכרות של סבתו.

מלבד הזקנה, אחד המוקדים העיקריים של הסרט הוא הזוגיות, הקשר בין הגיבורים השונים המפוזרים בעדינות משעשעת על פני העלילה. זוג הוריו של רומן, האב מישל (מישל בלאן) פנסיונר זה מקרוב שעדיין לא מצליח לארגן את חייו במסגרת החדשה ואמו נטלי (שנטל לובי) המנסה לזכות בעוד שאיפה מהחיים העוברים ושניהם חייבים לחדש את הניצוץ שהצית את אהבתם. רומן עצמו (מתייה ספינוזי) המחפש אהבה ומחמיץ אותה פעם אחר פעם, למרות הזדמנויות שנקרות על דרכו וחברו לדירה קרים (ווילאם לבייל) המקנא בהצלחותיו הלטנטיות של רומן ורודף אחרי כל שמלה בחוסר הצלחה בולט. ועל כולם הזוגיות הנפלאה של רומן עם סבתו (אנני קורדי) יחסים של אהבה אמיתית, הבנה, הערכה וקרבה מיוחדת במינה המקדמת את הסרט אל שיאו הברור.

רוב בורח מסנטימנטיליות כמו מאש ומציע במקומה את החיוך הטוב והכתיבה החכמה ומלאת ההומור, כזה שמבחין ברגעים הקטנים של יחסים נבנים, של התבוננות אנושית, של ביצוע מדוייק של כל השחקנים הנפלאים. זהו אחד הסרטים המשמרים את המסורת המהפנטת, ההומאנית של סרטיו של רנואר הטובלים באהבת אדם והכרה בערכו, גם של הדמויות הפחות סימפטיות שבסרט.

הסרט שאיננו מתחנף או מתייפיף לרגע מצליח לשמור על חינניות מקסימה שנוטפת מהמסך כמו בלי להתאמץ ומצליחה לחדור ללבבות ולהצית בהם חיוך של אושר. צילומים מרהיבים של נורמנדי על הצוקים הענקיים שלה אל מול התעלה עושים חשק לקפוץ ולבקר שוב בנופים הנפלאים והמוסיקה המלווה את הסרט חודרת אף היא למחזור הדם בהשלמה  זה סרט קטנטן, לא מתיימר שמצליח להעביר מסר חשוב בדרך מתוקה כל כך לעיכול.

"המזכרות" – 8 פלוס בסולם אורשר.

רוצה לשתף ?