בסרטו "הם היו עשרה", 1960, משרטט הבמאי הוותיק ברוך דינר את הדרמה האישית, הקיבוצית, הפוליטית של קבוצת עולים ממזרח אירופה בסוף המאה ה-19 שעוזבת מאחור בית ומשפחה ומגיעה לשממה הצחיחה של הגליל בעקבות החלום הציוני על חידוש הקשר שבין עם ישראל לארצו. כאן, בנוף ההררי הקרח הם נתקלים במכשולים הרבים המפרידים בין חלום למציאות : השלטון העותומני הנוקשה, החום, המלריה, העבודה הפיסית בה לא היו מורגלים והיחס של השכנים הערבים שמקבלים במידה לא מועטה של עוינות את המתישבים החדשים.
חוט שני עבה וברור מאוד מחבר בין הסרט ההוא ו"המתנחלים", סרטו החדש של שמעון דותן, למרות ההבדלים הרבים, הכבדים מאוד שבניהם, הבדלים ז'אנריים, צורניים, פער בזמנים, ותהום ענקית הפעורה בין מעשיהם של אותם חלוצים תמימים של סוף המאה הקודמת לכוונותיהם ומעשיהם של "מתנחלי יהודה ושומרון" בהם עוסק הסרט. בעוד שהקבוצה הראשונה באה הנה כדי לבנות בית לעם היהודי, דמוקרטי ומודרני שיש בו מקום לכל מי מתושביו, הקבוצה השניה שואפת למעשה לפרוקו ולהחלפתו במלכות יהודית דתית גדולה, מהנילוס ועד הפרת המתנהלת על פי חוקי התנ"כ קמאיים ושולטת על תושביה הגרים.
שמעון דותן, כמו ברוך דינר לא מדבר בסרטו על היחסים המתפתחים בין שני העמים הנאבקים בדם, עדיין על הארץ הזאת. אצל דינר הערבים הם יצורים חסרי זהות ופנים, צלליות הולכות על שתיים בתוך עדרי הכבשים והעיזים, הממלאות את הפונקציה של היריב המאיים, איתו צריך למצוא מסילות לחיים משותפים. אצל דותן הם מציעים דוגמיות של נוכחות פסיבית בעיקר, בחינת נמצאים-נפקדים שקיומם משורטט ע"י ההתנהלות והשיח של המתנחלים. כמו חור שחור בלתי נראה שמכריז על קיומו רק בגלל ההתנהלות של הסביבה הקוסמית שלו.
מה שמשותף לשני הסרטים היא ההתיחסות וההתרכזות בעיקר במה שקורה בתוך המחנה היהודי של החלוצים מכאן והמתנחלים מכאן עם ההבדל המהותי שסרטו של דינר עוסק ביצירת סביבה של סדר וחוק בעוד שסרטו של דותן מתאר, באופן יבש ומדוייק, אפילו מצמרר את סדרי הפרתו, הריסתו והתקנת מציאות אלטרנטיבית במקומו.
סרט כמו "המתנחלים" הוא דוקומנט מרתק, סובייקט כמובן להשקפתו של הצופה. דותן, השבוי במסגרת מצומצמת של סרט קולנוע, שעה וחצי, אינו יכול להתפרש על כל הדונאמים הפילמאיים שמתיר טיפול טלויזיוני בסדרה מרובת פרקים, כמו זאת של חיים יבין, למשל. הוא יודע שנפיצות הנושא מעמידה לו שורה ארוכה של מוקשים, משני צידיו של המתרס הפוליטי, שורה הנמשכת גם לגבי זיהוי הקהל הפוטנציאלי בתוצאה הסופית. האם יראו אותו המתנחלים עצמם ואיך יגיבו ? האם יראו אותו מתנגדי "הכיבוש" שהדיו כמעט ואינם מוזכרים בסרט ? האם הוא מיועד לתושבי הארץ שמכירים ומעורבים, גם בדם בויכוח הקיומי בן 100 השנים ? או אולי הסרט מיועד להצגה בחו"ל ?
ולכן, בחוכמת חירורג הוא מנקה את איזור הניתוח שלו מרוב רגעי הדימום, כמעט ללא תמונות של אלימות והתנגחות הדדית, מדלג על המשוכות הללו ומדבר אל ועל הצד שלנו, של היהודים, של המתנחלים. כך הוא מצליח להתרחק מהקרבה הרגשית ולחשוף את "התמונה הגדולה" העומדת מאחורי מה שנקרא "מפעל ההתישבות", באופן שאי אפשר להסב ממנו פנים יותר. ממנו ומהציניות , ובהחלט לא הציוניות, המשיחית העומדת מאחוריו.
כדי לסנטז את האמירה ולחדד אותה הוא מתרכז בעיקר בגוורדיה הוותיקה של האידיאולוגיה ההתנחלותית, שורה נמתחת שראשה ברב קוק, האב הרוחני של גוש אמונים ובזנבה מתנפנפים ברוך גולדשטיין ונוער הגבעות. תחילתה בימים שבהם החזון המשיחי על כיבוש הארץ המובטחת, יהושוע כדמות התנ"כית המועדפת, נקיונה מגורמים זרים והשלטת ההלכה על הארץ נלחשו רק בחוגים סגורים של יודעי דבר וסופה בהכרזות הבוטות והמתריסות, אל מול המצלמה וללא היסוס של הכוונה להשתלט גם על "עבר הנהר". על מלחמה תמידית באלה שלא יישרו קו. ערבים, נוצרים ויהודים – נגיד שמלאנים שלא מאמינים במלכות ופועלים להכרית את החלום.
בשיחות עם אותם "ראשי המפעל" ושימוש בחומרים ארכיונים אנחנו חוזרים לימים של השכרון המשיחי שאחרי מלחמת ששת הימים, של תקיעת השופר בכותל, של נאומו משנה הגורלות של הרב קוק, של ההיסוסים של אשכול, פרס וגולדה בממשלות המערך שלא רצו להתעמת ועצמו עיין מול הזרם ההולך ומתעבה של הפרות חוק ועיקומו בשטחים ה"מוחזקים" , של הרוח הגבית מצידו של בגין, הפעילות האינטנסיבית של שרון ומכאן – המערכת הבלתי נשלטת ע"י הממשלות שמימנו בכספי מדינה ובדרכים נסתרות התנחלות שבחלקה הגדול היתה לא חוקית, לא מוסרית וטבלה לעיתים קרובות בפלילים.
הדמויות הדומיננטיות אותן אנחנו פוגשים בסרט הן של חנן פורת, הרב לוינגר, בני קצובר, דניאלה וייס, יהודה עציון, הרב יואל בן נון בין רבים אחרים שצובעים את ההתנהלות בגוונים מעשיים, המפנים לאיטם את השטח לטיעונים שמאחורי הקלעים. מ"ישוב הארץ" ו"מעשים ציוניים" עוברים המשתתפים להרהורים על היחס לאחרים, על סילוקה המקווה של הדמוקרטיה, על האפשרות לטפל ביריבים בדין תורה שאינו מכיר בחוק הישראלי או הבין לאומי, על תפיסת מקומו והחלפתו של השלטון הנוכחי שאינו לגיטימי, על פעולות מחתרתיות, על הכאת ערבים וגרושם, על הכפפת הרצון המשיחי על כל ארץ ישראל ועל החלומות לחזור ולשלוט על ארץ ישראל התנכית, הארץ המובטחת, מהנילוס ועד הפרת והחידקל.
דותן אוגר את החומרים בנעימות לא מאיימת, אפילו חביבה בלי להרעיש בברקים ורעמים של ויזואליה מיוחדת או סקופים לא מוכרים. זאת גם הסיבה שהוא מתקבל בנינוחות גם אצל הקיצונים שבמתנחלים. אבל הריכוז ההולך ומכביד על הצופים של עובדות ותאורים "תמימים" כביכול של התנחלות שחיה על כספים המועברים בחשאי, על מניפולציות פוליטיות ורגשיות, על ניצול חולשה של שלטון אידיאולוגי שונה או תמיכה בעצימת עיין של שלטון אוהד, על גזלת רכוש והתנכלות פיסית , על שימוש ציני בכוחו של צה"ל לשליטה על עם אחר, על הפנית תושבים בהם עשרות אלפי עולים ומשפרי דיור לעיבוי ההתנחלויות באמצעים כלכליים – כל אלה הופכים את הסרט, בלי להכריז על כך לכתב תביעה מאיים על החברה הישראלית הדמוקרטית. בעיקר משום שהם באים – כולם ועם לא מעט סיפוק וגאוות יחידה- מנקודת המבט של המתנחלים עצמם.
את הסרט ראיתי בתל אביב של אמצע שבוע, בצהרי יום באולם מלא בקהל מבוגר בעיקר שציקצק בהתרסה כל העת אל מול המראות וההתבטאויות מהמסך. התחושה הקשה מול מציאות שעוצבה בעשרות השנים האחרונות, חלקה מתחת לראדאר התקשורתי ובלא משים וחלקה בכוונה ברורה, ההכרה בהוויה שהפכה לפתע בסרט מסוכנת ומוחשית ושאולי תקבע את גורלה הדמוקרטי והיהודי של מדינת ישראל היתה נחלת הרוב באולם. האם גם במגזרים חברתיים אחרים ירצו לקרא את הכתובת שהוקרנה כאן על הקיר ? ימים יגידו.
"המתנחלים" – 9 בסולם אורשר