שמם של האחים הבלגים דארדן מעורר תמיד את מיצי העיניין, בייחוד במערכות הפנימיות של אוהבי הקולנוע האמיתיים. סרטים קשים, חדים, לא מסיטים מבט מהאמת שאותה רבים מנסים לטאטא מתחת לשטיח המלודרמה. בסרטם החדש הם נינוחים יותר, כועסים פחות ומציעים סיפור על גבול המותחן עם כוכבת מקסימה, עולה בשמי הקולנוע הפרנקופוני. סרט מרוכז אולי פחות אבל פונה לקהלים רחבים יותר. 9 בסולם אורשר.
האחים ז'אן פייר ולוק דארדן ששינו את פני הקולנוע האירופאי לפחות בשני העשורים האחרונים מציעים סרט מעניין, דרמת חיפוש בלשית כמעט, טבולה בחסד אנושי ובמחוייבות אישית של אדם לרעיהו , כשהם זונחים כמעט לחלוטין את הסגנון החברתי נשכני שאיפיין את סרטיהם הקודמים. הקולנוע של הדארדנים הוא קולנוע של דילמות חברתיות, של גיבורים דחויים, של שוליים כמייצגי העולם שרובו ככולו מעמד הפועלים. ההשפעות שלהם מגיעות מדוסטוייבסקי של הספרות ועד קן לאוץ' של הקולנוע בשפה קולנועית היפר ריאליסטית שאינה מחסירה מכאוב. קווים מקבילים דומים רבים חוצים את אסופת הסרטים, עטורי הפרסים שלהם והעלילות משיקות בסיפורים לא פעם, מה שמוכיח על היותר "יוצרים" אמיתיים, לא רק במאים להשכיר.
רשימת הסרטים שלהם מתפתלת בין לא מעט פרסים ובראשם פעמיים זכיה ב"דקל הזהב" של פסטיבל קאן. "רוזטה" שירה אותם למודעות הקולנוע העולמי בשלהי המאה הקודמת, אחרי שורה של סרטים תעודיים וסרט עלילתי אחד, "הבן" שקיבע אותם בצמרת, "הילד", "השתיקה של לורנה", "הילד עם האופניים", "יומיים ולילה" ועכשיו "הנערה האלמונית" הפכו אותם למבוקשים מאוד בכל אירוע קולנועי המכבד את עצמו, לחביבי הקהל והביקורת.
נכון שככל שעוברות השנים, מתרכך הטון, אבל זאת דרך שעברו כבר במאים גדולים אחרים. כאן הם משרטטים את סיפורה של רופאה צעירה – אדל האנל המרגשת והנפלאה, כפסל החרות של שבועת הרופאים המקדישה את כל חייה לטובת המטופלים שלה בכל עת ובכל מצב על פני חייה האישיים וצרכיה באשר הם. בערב אחד דופקת על דלתה צעירה, היא לא יכולה לפתוח ולמחרת מתגלה גופתה של הצעירה. הרופאה יוצאת למסע של חיפוש וגילוי, לתת שם למצבה האלמונית, אולי גם מסע אישי למציאת גאולה, נחמה וסליחה. מסע שבו היא משעבדת את כל כולה, את חייה ואת הקריירה כדי לנסות ולכפר על החטא הקיומי שלה בתחילת הסרט. המסע לוקח אותה למחוזות אנושיים ופיסיים שלא הכירה, מעמיד בסכנה את שאריות אמונתה וגם את חייה ממש.
הדארדנים, עם צוות די קבוע של שחקנים עוקבים עם מצלמה שאינה מרפה, מקרוב מאוד אחרי הרופאה הצעירה, שנראית שבירה כאנקור חלש אך מתגלה כצעירה בעלת עקרונות, אשה חזקה ועקשנית שאינה מוותרת בדרך להשיג את מטרתה. המפגשים שלה עם דלות החיים בשולי העיר הגדולה, עם עולם של מהגרים שיכול להיות אכזרי ומסוכן, עם סביבה של נזקקים המתנהלים בקושי בשוליים החברתיים והכלכליים מציעים את החיבור למחאה החברתית של הסרטים הקודמים עם מידה מכובדת של אינטנסיביות ביקורתית. דארדן הם דארדן הם דארדן. אך עם זאת נמזגת הנה גם נימה מרוככת יותר של זעם קיומי, אולי בגלל התוספת של נראטיב עלילתי מותחני מוגבר.
זהו סרט יפה ורגיש, שנח לו היכן שהוא בין משל דתי נוצרי לבין ז'אנר הבלש הפרטי.
הנערה האלמונית – 9 בסולם אורשר.
La fille inconnue