אחד החלומות הארכיטיפים בפסיכולוגיה הוא החלום על ההליכה באדמה טובענית. זה יכול להיות בוץ או חול עמוק המעכב את הנסיונות של החולם להגיע – בדרך כלל לברוח מסכנה או למהר למטרה מסויימת , אבל תמיד מתלווה לכך התחושה של אין אונות, של תסכול, של חוסר יכולת לשלוט במצב בו אנו נמצאים, לתקן אותו.
צפיה מיגעת בסרטו החדש של טום הופר הזכירה לי מאוד את התחושה הזאת. של דשדוש מעיק בחול טובעני המאיים להטביע אותי בשיממנו, בהעמדת הפנים שלו ובייחוד במפגש נוסף עם אדי רדמיין הדביק בתפקיד הראשי, שחקן בריטי שהחיוך המעוות שלו שתלוי לו כל הזמן על הפנים הכמו אקספסיביות נשרך אחריו לפחות עוד מהתפקיד הקודם שלו כסטיבן הוקינג, תפקיד עליו זכה שלא בצדק בפרס האוסקר בשנה שעברה.
את רגעי התהילה שלו ספר הופר ב"נאום המלך", 2010 ומאז אנחנו משלמים את המחיר. מהר מידי הוא מגיע אל הפסגה, מקום שבו נותנים המפיקים אופציה להחלטות הבמאי שזכה באוסקר, אבל חובת ההוכחה היא אכזרית ויכולה להייות קצרת ימים. המפעל הקולנועי המשמים שעשה הופר אח"כ היה "עלובי החיים", עלוב ויקר כשמו שבו נדרשו שחקנים שאינם זמרים דוקא לאמץ קולם בשיר בהקלטה ישירה שהניבה כמה רגעים מביכים באמת ובהחלטה שקברה את ההפקה התאטרלית בקולנוע ראוותני ומתיש. עכשיו, בפורמט מצומצם יותר הוא ממשיך להטריד אותנו בסיפור תקופתי, עטוף בצילומים מוקפדים ומלוקקים על מי שחלם, נגע בקו הסיום של מסעו האישי, אך לא הצליח לחצות אותו.
זהו הסיפור – אמיתי או לא, זה באמת לא חשוב שהרי לא המקרה הוא העומד לפנינו אלא העיבוד הקולנועי שלו – על חייו ותשוקתו של הצייר הדני איינר ווגנר לתקן את העיוות הקיומי שלו כאשה בגוף של גבר, תשוקה שאיימה על חיי הנישואין שלו עם גרטה, ציירת אף היא שליוותה אותו במסע, אי שם בשנות העשרים של המאה הקודמת, בין קופנהאגן, פריז ודרזדן. האם ווגנר היה הטרנסווסטיט הראשון ? האם היה פורץ דרך ? להיסטוריונים התשובה, אולם המקרה שלו שימש כבסיס לספר שחלקו הגדול שקוע בחירות אמנותית שכתב דייויד אברסהוף כשבעים שנה אח"כ. זה ספר המנסה לשאול כמה שאלות מרתקות, נכונות תמיד על זוגיות, אהבה, הקרבה, הבנה ואולי גם קנאה הנמתחת בין בני זוג העוסקים באותו מקצוע, בייחוד כאשר שיווי המשקל של האחריות הכלכלית משתנה והאשה הופכת למפרנס, גם את גחמותיו של הבעל.
הופר אינו "אוטר", יוצר במובן של באזין ותלמידיו ואם יש לסרטיו קווים מקשרים, הם בעיקר מחברים את המרכיבים החיצוניים של עבודתו. הפירואטים הקולנועיים שלו יכולים רק להוכיח זאת : מדרמה על גזענות לדרמת כדורגל ומשם לגמגומו של ג'ורג' השלישי, לסיפורו של פושע על רקע המהפכה הצרפתית וכאן, מאבק לאיחוד של גוף נפש. חציה של הקריירה שלו אקטואלית, יום יומית והשניה טבולה בשחזורים הסטוריים.
כמו אוטוסטרדה משמימה ונוחה הנמתחת לצידו של כביש פנימי מפותל המפגיש אותנו עם נוף ודמויותיו, כך גם הפתרונות הצפויים, המשופשפים של הופר לדרמה המוצעת לנו. הוא אינו חודר, הוא חולף במהירות ליד, נעצר ברגעים סנסציונים יותר, בשיאים עלילתיים שאצלו גם הם נלחשים בדומיה חלולה של יכולת הבחנתית. התזוזות ההכרתיות והתת הכרתיות (אם יש כאלה) הן לרוחב ולעולם לא לעומק והדמויות נשארות שטוחות בתחילת הסרט כמו בסופו.
אנו נוטים לזכור טוב הרבה יותר את המלודרמות, או הדרמות, או הטרגדיות שמסתיימות באי הגשמה עצמית. כשהגבר והאשה חייבים להפרד, למרות הצורך ההדדי שלהם זה בזאת. זכרו את "חלף עם הרוח", את "קזבלנקה" או אפילו את "רומיאו ויוליה" של התאטרון. הופר סומך על זה בסרט כשהוא מחנה אותו קרוב לבלוטות הרגש שלנו בסצנה סוחטת דמעות. אבל כמה שזה מוכר, כמה שזה שקוף ושדוף…
אדי רדמיין הופך מהר מאוד לשחקן של מניירות. ההצלחה ב"התאוריה של הכל" ( מייקל קיטון ב"בירדמן" ו"בנדיקט קאמברבאץ' ב"משחקי החיקוי" היו טובים ממנו בכמה דרגות בתפקידים מסובכים יותר) עם אוסקר ועיטורי פרסים נוספים עלתה לו לראש למרות ששם עשה את אחד המופעים הפשוטים יותר לשחקן קולנוע – חיקוי והתבוללות של נכה. סטיבן הוקינג זכה שם בשבילו בפרסים. כאן הוא ממשיך לשאת על עצמו את החיוך המעוות והמתייסר במהלך הסרט כולו ומוכיח שוב שיש שחקני תאטרון שיכולים להסתיר את הבלוף בעזרת המרחק מהקהל ויש שחקני קולנוע שעליהם חובת ההוכחה לכשרונם מקרוב.
כמו ב"התאוריה" שם עומדת מולו פליסיטי ג'ונס הצעירה והמוכשרת שנושאת הרבה על כתפיה, גם כאן הוא נסמך על אליסיה וויקנדר כאשתו המציבה מולו מרכז כוח ברור ומוגדר הרבה יותר, שלא לאמר מוצלח. עוד מרכיב שעושה כאן טוב הוא הצילום, עבודתו של דני כהן ("עלובי החיים", "חדר" – הסרט הטוב של הזמן האחרון, צפו בקרוב) שמצליח להפוך את הסרט לפחות לטיול בגלריה של הזמן, אל ראשית המאה הקודמת. אבל שני אלה לא מצליחים להתגבר על המשקולות הכבדים שקושרים לסרט הבמאי והשחקן הראשי, כדי להטבענו בצערו של הזמן המבוזבז.
"הנערה הדנית" – 7 מינוס בסולם אורשר