העולם מתחלק היום לשתי קבוצות – אלה שראו כבר את "נערה" (במקור "GIRL ") סרטו המצמית של לוקאס דהונט הבלגי ואלה שלא. אלה שכן ראו כבר בפסטיבלי קאן וירושלים למשל יגיבו מן הסתם אחרת מאלה שעדיין לא ל"הנשף", סרטם של שרון מימון וטל גרניט. הדמיון והשוני בין שני הסרטים מחייב העמדה זה ליד זה של שניהם על קו המרוץ לתגובת הקהל. שני הסרטים מעמידים במרכזם דמות של טרנסג'נדר צעיר בדרכו מגוף של נער לגופה של נערה, שתי הדמויות במרכז בלונדיות עם שיער ארוך, יפות מאוד, נשיות. בשני הסרטים מלווה את התהליך משפחה מכווצת המונה אב שמחליף מגורים ומקומות עבודה בשל המצב ואח צעיר, במקרה כאן – שתי אחיות קטנות. שני הסרטים מלווים את הגיבור/ה בהתנפצותו/ה אל מול הסביבה הרוויה בבנות ובני גילה במוסד בו הם/ן לומדים/דות. אבל כאן נפרדות הדרכים, ראשית משום שהתפקיד הראשי בסרט הבלגי מתמלא בנוכחות מדהימה של ויקטור פולסטר שחקן נער שלא מסתיר מחוץ למסך את היותו נער , בניגוד לזאת של סתיו סטרשקו המזהה עצמה בתוקף כנערה, ומשום שהסרט של דהונט מרוכז, מרגש, אמין, קשה ולכן חודר עמוק יותר, יורד לרזולוציות הרבה יותר עדינות ומדוייקות מסרטם של מימון- גרניט.
ב"נערה" (הסרט נשלח כנציג הבלגי לתחרות האוסקר הקרובה ויתמודד שם, בין השאר גם מול "האופה מברלין" שלנו) מנסה לארה לא רק לעבור את הטיפולים ההורמונאלים בדרך לניתוח המיועד לשינוי המין אלא גם להצטיין כבלרינה בבית הספר היוקרתי איליו התקבלה על תנאי. המכשלה היא כפולה כאן, גם כאבים פיסיים איומים וגם תעוקה נפשית המוליכים אותה אל הקצה, ממש. דם יזע ודמעות, גם גם וגם. הנחישות שלה ועוצמת ההחלטה אל מול הקשיים הבלתי אנושיים מעצימים את האמפטיה של הקהל שחובק את הדמות הרכה-נוקשה וכמובן גם היכולות של פולסטר למלא אותם באופן מושלם על המסך. הסרט שכולו קלוז אפ של תהליך מצולם מקרוב, מרוכז מאוד, מחודד ולכן גם פוגע וננעץ עמוק בתודעה גם ימים רבים אחרי הצפייה בו.
"הנשף", לעומתו הוא סרט מבוזר לא מעט שהולך לכמה כיונים המדללים מאוד את התגובה איליו, מה גם שחלק מכיוונים אלה שגוי, פגום ובעיקר מיותר. הבעיה העיקרית, אה פריורית היא שאנחנו הצופים יודעים שעדן – סתיו שנחשפת אלינו ולעולם שסביבה כבת, היא בעצם בן. נכון בתהליכי מעבר פיסיים, נכון היא מתייחסת אל עצמה כבת, אבל אנחנו הצופים (ארץ קטנה ומדורי רכילות בה רבים) יודעים והרגע שבו מבינים את זה גם חבריה לבית הספר צפוי ואינו מפתיע.
אחרי ההצלחה המוצדקת בהחלט של סרטם הקודם "מיתה טובה" מאמינים מימון וגרניט כנראה באנסמבל ומעדיפים אותו על פני טיפול סולו בגיבורה שלהם. וכך, כדי לחשוף אותנו למציאות בית הספר התיכון הירושלמי שרווי בבני נוער שאינם בדיוק העפרונות המחודדים של מערכת החינוך המגמגמת שלנו, הם מקיפים את עדן בשתי נערות נוספות שהופכות מיריבות לחברות (כמובן, על פי דרישות הקונוונציה הפשטנית). וכאילו זה לא מספיק מצטרפת להילולה להקת צעירים נוספת שלא מוסיפה חן או עינין למתרחש על המסך. ההכנות לנשף סיום השנה, מושג אמריקאי מסורתי שחודר לחברת החיקוי המקומית והופך כאן לפרסה, והנסיון לשרטט התנהלות של חבר צעירים בחיי היום יום שלהם מתנפץ כאן בין השאר על שימוש בלתי אמין בעליל של שפה מדוברת באופן מלאכותי ואפילו נלעג.
אבל זה, ההתנהלות של עדן מול סביבתה הטבעית, המתנכרת והלעומתית לא מספיק כנראה ולכן נכנס לתבשיל גם מרכיב דרמטי חיצוני, קצירת אברים ומכירתם. במקרה שלנו – הנערות שאינן יכולות לממן מאווין לניתוחים פלסטיים לשיפור מראן (להקטין אף ולהגדיל שדיים) מנסות לעשות את זה במימון מכירה של כליה אחת מהשתיים שלהן. גם כסף וגם מצווה, הן אומרות. בשביל עדן שנגררת למהלך כמעט במקרה יוכל הכסף לממן את הניתוח המקווה לשינוי המין, כי אבא לא יכול ובכלל הוא לא רוצה לשמוע מהעינין.
ומכאן פורש הסיפור כנפיים לחו"ל עם חור שחור ענקי של אמינות והגיון עלילתי שאיליו נשאב מקומם של ההורים שילדותיהם נעלמות לשבוע מהבית, ומגיע עת המפגש עם הקרואלה דה ויל של הדיאליזה רס"ר המשמעת והסרסורית לדבר עבירה שמושכת את הצעירות אל הקליניקה בקייב שבאוקראינה שבה יתבצע הניתוח הכפול. ה"קייב הופ" היא קליניקה קטנה ועלובה שהסיכויים לצאת ממנה בריאים זעומים, הזהרו בנות במעשיכן. רק סופו של הסיפור סוגר מעגל ומנסה לחזור אל הכוונות האמיתיות של מספריו, אבל הדרך לקראת התחנה האחרונה כבר קצרה מכדי לשנות את מהות הקשר שלנו עם המתרחש על המסך ועם הבנות העומדות במרכז.
בניגוד ל"מיתה טובה" שהיו בו אלמנטים מודגשים של הומור שחור ואפילו מידה של סוריאליזם ונסמך על קבוצה של שחקנים בוגרים, מנוסים ונפלאים, "הנשף" מוותר על עוגנים אלה ומשלח אל המסך קבוצה של צעירים שכולם בוסר. נצנת מקונן ונועם לוגאסי, שתי החברות של עדן הן אולי בעלות נסיון מסויים בסדרות טלויזיה אבל בקולנוע הן פנים חדשות (מקונן אמנם השתתפה ב"אפס ביחסי אנוש" וב" אשת השגריר", אבל ללא עול כבד כמו כאן) ולמרות החן הטבעי שלהן, וכנראה גם בגלל התסריט הפגום לא מצליחות לרגש או לשכנע. וסתיו סטרשקו בתפקיד הראשי מוכיחה תפקיד ראשי זה לא שמלת מעצבים, ושמראה ומעמד של סלבריטי אינו מספיק כדי להחזיק סרט על הכתפיים, עדינות ושבריריות ככל שיהיו. משחק זה מקצוע וכשרון ודוגמנות זה מקצוע ומראה, ולא כל בוגר "האח הגדול" שזוכה לחסדי גיא פינס יכול להחזיק סרט שלם שמנסה להיות גם רגיש ולהצליח בכך. ואכן, הדמות שלה אינה משנה הבעה לכל אורך הסרט, אינה מצליחה לגעת בניואנסים הכרחיים וגם זה מוליך את הסרט לרדידות יחסית. שלא נבין, היא אינה מכעיסה, נלעגת או מפריעה. היא פשוט לא תורמת להנפת את הסרט וזה די עצוב, בייחוד שהיא הדמות בתפקיד הראשי. הנכות מדבקת וגם אסי לוי, שחקנית נפלאה במקומות אחרים עם דמויות כתובות היטב, בתפקיד המרשעת מקייב לא מצליחה למלא את החלל של דמות דו מימדית. על מיכה סלקטר אין בכלל מה לדבר – הוא נוכח נפקד בתפקיד אפיזודי של האב שהתפספס בגדול בסיפור הזה.
"הנשף" היה מועמד בתחרות ה"אופיר" שהתקיימה השבוע ב 12 קטגוריות (המספר הרב ביותר של מועמדויות) וזכה, לאכזבת המקורבים רק בשלוש – איפור, עיצוב תלבושות וליהוק (?) עובדה המעמידה את היומרה מול עובדות החיים. נכון שמדובר כאן בסרט שיש בו אלמנטים נחשוניים אמיצים לפחות כשמדובר באפיון דמויות לא שיגרתי ובהעמדה במרכז דמות של טרנסג'נדר ולידו קולות ליווי של שבטים שונים בחברה הישראלית. אבל האפיל של הסרט והצלחתו נמדדים בתוצאה ולא בכוונה, וכאן נדמה שההישג מטושטש יותר.
"הנשף" – 7 בסולם אורשר