"הספר הירוק" – הנהג של ד"ר שירלי, 8 בסולם אורשר . גידי אורשר

לפני כעשרים שנה, בקבוצה של אנשי קולנוע שלוקטה מכל העולם כדי לפגוש ולהכיר מקרוב את הקולנוע האמריקאי במסגרת מסעות של יחסי ציבור שערך הממסד בוושינגטון לקרוב לבבות עם הפריפריה המקצועית שמחוץ להוליוד, נפגשתי עם ראשי איגוד הבמאים האמריקאים. זה היה בבנין משרדים מפואר בלוס אנג'לס כמובן ומה שהרשים אותי במיוחד, מלבד המפגש עם שמות שעד אז הכרתי רק בכותרות הסרטים, היתה הבלורית השופעת והמתבדרת של המארח, ארתור הילר שהיה אז כבר אדם לא צעיר ושימש כנשיא איגוד הבמאים בהוליווד. אחרי הכל הוא זה שעשה את "סיפור אהבה" המיתולוגי ועוד כשלושים סרטים ובהם "בית חולים" עם ג'ורג' סי סקוט כסטירה נפלאה על מערכת הבריאות. אגב, היא נכונה ומתאימה עד היום, גם לנו.

שאלתי אותו על המודעות של הבמאים של הקולנוע הכי פופולארי בעולם להשפעות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של הסרטים שלהם על קהלים רחבים ובעצם על מידת הפוליטיזציה של הקולנוע המסחרי האמריקאי ומסריו. "האם אתם מרגישים אחריות כל שהיא, בשל היכולת האדירה שלכם להשפיע על דעת הקהל העולמית ועיצוב הלכי המחשבה שלה ?" הילר הסתכל עלי כמו לא מבין את השאלה, הסתכל על חבריו ליד השולחן וענה לי "לא. יש לנו ג'וב לעשות ואנחנו, אני, מנסים לעשות אותו הכי טוב שאנחנו יכולים מקצועית וקולנועית. לא חושבים על פוליטיקה".

כמה שבועות אח"כ, בסוף המסע בניו יורק נפגשנו עם כמה ממבקרי הקולנוע החשובים של העיתונות המקצועית שם. סיפרתי על הפגישה ההיא ושאלתי את המארחים שלי את אותה השאלה. "איך זה שהם לא מודעים לכובד האחריות המופקדת בידיהם בהשפעה על מסרים ודעת קהל ?". "טוב", ענה לי אחד העורכים של "פילם קומנט", "כשרוצים במאי לסרט שלא אומר כלום, שוכרים את שרותיו של ארתור הילר".

הקביעה הזאת הדהדה לי בראש בסופם של יומיים בהם ניסיתי להחליט לעצמי על משמעותו, אופיו וסיבת היותו דווקא עכשיו של "הספר הירוק", סרטו של פיטר פארלי. מי שניתק כאן לראשונה משותפו ותאומו הסיאמי-קולנועי, אחיו בוב ואולי מנסה לצאת לדרך חדשה. השניים, כזכור לכם אחראים לכמה קומדיות ביבים לצעירים ובשימושים מופרזים וולגאריים בסקס ובחשיפת אברי רביה וזאת הפעם הראשונה שפיטר משנה כיוון ומצב צבירה אמנותי. "הספר הירוק", להוציא כמה רגעים משעשעים וכמה שורות טקסט מחייכות אינו קומדיה והוא בוודאי אינו סקסיסטי.

לאחר התלבטות וניסיונות לניתוח ובנית ספקולציות ופסילתן מחוסר הוכחות מספקות הגעתי למסקנה שהבעיה העיקרית של הסרט היא שבדרך אל המפגש עם הדרמה הרצינית יותר הוא עוצר כדי להתקשט בנוצות טווס לא לו בחנות של סוכנות לבגדי המלך החדשים. הכל בניסיון לשכנע את הקהל שלו שיש עליו חומרים "חשובים" כמו גזענות, אפליה והומופוביה, למשל. נכון, אלה אכן קיימים אבל הם תלויים על הסרט יבשים ודהויים ולא משמשים כאן כחומרים חיים וחורכים שצריך לחצוב מהם תובנות כל שהן. בוודאי שלא בימים סוערים חברתית כמו היום. או במילים אחרות – הנושאים ברי הדיון אמנם נמצאים, אבל רק כהסוואה בלבד.

"הספר הירוק" הוא תערובת של סרט מסע וסרט ידידות בין שני גברים שהחיבור בניהם ושל שניהם עם הסביבה המתחלפת אמור לייצר את האנרגיות הדרמטיות. במרכז שני הפכים שצריכים להתיך את הקשר שלהם אל מול נוף אנושי עוין ובדרך להיחשף הם עצמם ולחשוף בה בעת גם את החברה בה הם עושים דרכם. במקרה הנוכחי אלה הם טוני "ליפ" ואללונגה שומר בארים גברתן מה"קופקבנה" הניו יורקי והד"ר דון שירלי, מוסיקאי ופסנתרן מחונן. השניים אמורים לצאת יחדיו לדרום העמוק של ארה"ב בתחילת שנות ה 60 הקשות, לפחות בכל הנוגע למעמדם של השחורים והאפליה הרוחשת שם, למרות שעברו כבר עשרות שנים מאז הובס הדרום במלחמת האזרחים.

טוני הוא איטלקי "רד-נקי" כבד גוף, ניו יורקי טיפוסי מהברונקס, על המבטא, ההעדפות הקולינאריות, גם הגזענות והבוז לכל מי שאינו בן שבטו, נשוי ואב לשני בנים. שירלי הוא אינטלקטואל שחור מעודן ומוקפד הליכות, מסתבר גם הומוסקסואל המנותק מחיים והקשיים שלהם כמי שגדל מאותרג מבעיות כלכליות עם הרבה שמנת בכפית כגאון מוסיקאלי מגיל צעיר. הוא מתגורר בסוויטה מעל הקארנגי הול במנהטן. שירלי חתום על מסע הופעות שחלקו הגדול אמור להיערך בכמה ממדינות הדרום העמוק וטוני נשכר כדי לנהוג אותו לשם בקאדילק המהודרת ולדאוג לבטחונו. במהלך החודשיים שהם יעשו ביחד, לא תמיד באותו מלון או מסעדה מסיבות של הרגלי אפליה מקומיים תתפתח הידידות, ההבנה והצורך הדדיים של זה בזה ובסוף הדרך בואכה לכריסטמס הם יפגינו פתיחות הדדית וחיבה גולשת האחד לשני.

פארלי מוליך את הסרט היטב כדי להנעים את זמנינו אל מול המסך בלי להתקרב ובוודאי לדרוך על קווי הגבול של הז'אנרים ובלי לקחת שום סיכון באופן הסטראוטיפי ביותר האפשרי. הדמות של טוני "ליפ", בעזרתו של ויגו מורטנסן המגלם אותה היא בדיוק כמו שהקריקטורות על האיטלקי-אמריקאי הסמוך ליד המאפיה מציירות לנו, אחד מהחברה הטובים. ההליכה הכבדה, המתנדנדת, הג'סטות הגדולות מהחיים, המבטא הכבד והמאולץ, הזלילה המרובה, הפיוז הקצר והפעלת האגרוף המהירה והקשרים המשפחתיים ההדוקים לא משאירים שום מקום לטעות. ומולו, גם העדינות המגוהצת של הד"ר שירלי הסגור המעוצב בקפידה ע"י מהארשלה עלי המתקשר בקושי עם טוני היא מוגזמת מידי ומשדרת סוג של מלכותיות מתנשאת ומרוחקת, בוודאי עד אמצע הסרט במעלה העלילה ועם התקרבות שתי הדמויות האחת לשניה ושתיהן אלינו.

אבל למיטיבי הלכת לקולנוע הזרימה העלילתית תהיה מוכרת, אולי מידי. המעמדים צפויים, תוצאתם ברורה גם אל מול צרות מורכבות יותר אליהם נקלעים השניים – כמו התקלות עם המשטרה, סירוב מנהל האולם שבו אמור שירלי להופיע לאפשר לו לאכול ארוחת ערב עם הסועדים הלבנים או אפילו התנגשויות אלימות עם גזענים מקומיים שיכורים ומעצרו של שירלי בשל מפגש מיני עם גבר לבן.

על אלה אפשר לסלוח שהרי באנו לבלות ולא לסמינר באתיקה אנושית. פחות על השימוש הבזבזני של פארלי בנושאי הגזענות והאפליה, בנושאים החברתיים. הטיפול כאן הוא שיטחי, סתמי ולא משיג את המטרה (אם היתה כזאת, אני מפקפק בזה בכלל) של איזו אמירה שיכולה להיות אפקטיבית ומכוונת לחברה של העשור השני הסוער של המאה ה 21. סיפור שקוף כזה שאין לו מושכות המחברות אותו עם ההווה, עם משמעות שיכולה לאתגר את ההתנהלות הסביבתית שלנו ולשפר אותה, או לפחות לעורר ויכוח הוא מעשה עקר ובזבזני, החמצה שיש בה יותר מטיפה של ציניות.

על המצע הזה של סרטים העוסקים בקונפליקט השחור-לבן בקולנוע נזרעו הרבה רגעים של מחאה חברתית וטענת כאב צודקת, וזעקה לשיוויון. החזית הקולנועית הלוחמת הזאת נמתחה מ"הולדת אומה" השערורייתי, דרך "חלף עם הרוח" הענק שעסק גם הוא בסיפור מלחמת האזרחים, "חיקוי לחיים" על שתי גרסאותיו, "כחום הלילה" עם הצמד רוד סטייגר וסידני פואטייה, עם הסרטים של ספייק לי הלוחם בדרכים, עם שיתוף מוגבל של דנזל וושינגטון (שהוגדר שנים רבות כ"שחור הכי לבן של הוליווד") וגלש גם לקומדיות פעולה בסגנון " 48 שעות" עם אדי מרפי-ניק נולטי ו"נשק קטלני" ודני גלובר-מל גיבסון, כדוגמאות בולטות וברורות. אבל פארלי עוקף את כל אלה ומחנה את הסיפור שלו למנגל מעשן וריחני, רחוק משעורי האזרחות.

הטיפול שלו בנושאים הבעייתיים הוא חד מימדי, שחור ולבן תרתי משמע. טובים מול רעים והסתבכות מול הצורך לצאת ממנה מהר ולהגיע הביתה בשלום. הוא אינו מעמיד את שני גיבוריו בעמדה שווה, של שיווי משקל וברור כאן מי הגיבור ומי משחק בתפקיד משנה. ולא רק על פי המועמדויות לאוסקר. הסרט נכתב מנקודת המבט של טוני ע"י בנו בחיים, התסריטאי בפועל ניק באללונגה על פי המכתבים שכתב אביו לאימו (בסרט מי שמכתיב אותן למעשה הוא שירלי בפרפרזה על מעשה סירנו דה ברז'רק לכריסטיאן דל השפה) ולכן נקודת הכובד של הסרט היא של האיטלקי. והוא, כאמור בחלק גדול מהמסע אינו מבין בכלל את הסיבה בשמה יוצא שירלי כאקט של מחאה לחצות את השנאה הגזענית המופנית איליו ולאחיו השחורים, ובוודאי את מה שעובר עליו ברגעי ההשפלה. נכון שבסופה של הדרך שניהם משתנים ואינם יותר האנשים שיצאו למסע, אולם גם כאן השינוי נראה כפוי ומלאכותי, לטובת דמעות האושר בחסדי ה"האפי אנד" ההוליוודי.

"הספר הירוק" יהיה מן הסתם סרט שיצליח בקופות מאותה סיבה ש"סלאח שבאתי" היה אחד הסרטים הישראלים הפופולארים ביותר בכל הזמנים. הוא סרט המתחנף לכל הצדדים, שחורים ולבנים כמו ש"סאלח" ליטף את האגו של מזרחיים ואשכנזים, כל אחד וסיבותיו המוצדקות. זה כמו זה מציעים טיפול סטראוטיפי, חיצוני, נוצץ וחלקלק ומסתיימים בפתיחת הדלת זה למחנהו של זה, בהבנה ובאהבה מרגשת. ומה שחשוב למפיקים – בהסכמה קתרטית. ואלה בדיוק החומרים הממכרים של הוליווד שעובדים על העולם כבר למעלה ממאה שנים.

"הספר הירוק" – 8 בסולם אורשר
Green Book

רוצה לשתף ?