ממש מתמונות הפתיחה של הסרט, אם לא הייתי משפשף את עיני שוב ושוב הייתי משוכנע שיעקב כהן קפץ לאלג'יר לגלם את התפקיד הראשי בקומדיה החביבה הזאת של הבמאי הצרפתי מוחמד חמידי. לא רק שהוא כל כך דומה לפטסה בויאחמד המגלם את תפקיד האיכר האלג'יראי שבועט במוסכמות ומחליט לצאת להרפתקאה אל מול הרוח השלילית שנשבה בכפרו הנידח, גם שפת הגוף שלו והתנהלותו, איש קטן קרח וממושקף, פצצת אנרגיה וחושים מחודדים שיש בה מן השמחה והעצב, החיוך והרגש, בדיוק המרכיבים של כל קומיקאי אמיתי מצ'אפלין ועד היום. וכהן הוא בהחלט אחד כזה, כנראה גם בויאחמד שלא הכרתי עד עכשיו.
מי שעדיין חושב, שלמרות הסערות הפוליטיות והקיטוביות החברתית שאנחנו טבולים בה יש עדיין מקום לתמימות ולאופטימיות ימצא בסרט לא מעט חיזוקים. הקומדיה, שבדרך כלל משתמשת בעקום, לעיתים במעוות ביחסים הבין אישיים כדי להביא אותם לבסוף לחוף מבטחים, זונחת במקרה הזה את המניירות הרעות כדי להוכיח שאפשר לחצות ימים וארצות עם חיוך וטוב לב ומידה בלתי נידלית של אמונה.
ואכן, זה מה שקורה לפתח, איכר אלג'יראי שיש לו פרה יפיפיה אותה הוא מטפח שזוכה יום אחד להזמנה לתערוכה החקלאית המרכזית המתקיימת בפריס והוא יוצא למסע רגלי, עם הפרה צפונה. משום שמארגני התערוכה אינם מממנים את המסע, הווא מכנס את אנשי כפרו, אי שם בהרים הקרחים באלג'יר המדברית ומבקש מהם להשתתף בעלויות. וכמו בקומונה נערכת הצבעה ונופלת ההחלטה שכן, הכפר יסבסד אותו. אשתו, מאידך מאוד לא אוהבת את הרעיון, בעיקר משום חששה מהפיתויים המצפים לו בדרך, בעיקר מהנשים הצרפתיות שהן מקור לתשוקתם של הגברים המרוקאים.
והוא ייוצא לדרך, אל הנמל ומשם בחציה של הים התיכון למרסיי, שם מתחיל המסע הרגלי שלו, אלפי קילומטרים בדרך צפונה, לתערוכה בעיר האורות. משום ש"הקצב לא חשוב, חשוב כמה מוקדם יצאת לדרך" הוא אינו ממהר לשום מקום וצועד לצד הדרכים ופרתו לצידו במשך למעלה מעשרים ימים. וכמובן, כסרט מסע קומי, מזומנות לו פגישות עם מי שאיש עם פרה הוא מראה לא כל כך שיגרתי לו.
אבל אולי בניגוד למצופה, הפגישות שלו כמעט כולן חיוביות. מהצעירים המלוים אותו במרסיי, דרך חוואית מבוגרת שמציעה לו מחסה בגשם, מרק ואבוס לפרה, כמו קבוצת שחקנים של ירידים שהופכת אותו לחלק ממופע הקסמים שלה, מזמינה אותו לשתות ולרקוד ולהנות קרוב לחיקה של אחת מבנות הלהקה, בילוי שנגמר בנשיקות שיכורים תמימה שמונצחת בתמונה למצלמה המלווה את המסע, מגיעה באינטרנט לכפר ומשנה את אוירת התמיכה מביית. והמפגש המשמעותי ביותר הוא עם ברון שירד מנכסיו (לאמבר וילסון) המכניס אותו לטירתו והופך לבעל חסות על המשך המסע, עד לסיומו.
הפרק האחרון בקומדיה מציע סאטירה על העיתונות והטלויזיה מחפשת הסנסציה והשפעתה על דעת הקהל, כמי שבונה גיבורים עממיים ומאכלת אותם במהרה, בעיקר בגלל ייחוד או מוזרות ובשל הצורך למלא שעות של לא כלום בשידורים ובתוכניות של סנסציה ורכילות. וכשהטלויזיה מגלה את האיש הקטן עם הפרה הגדולה שהלך ברגל מקצווי תבל כדי להגשים חלום, הנה חומר נפלא לטיפוח.
"הפרה ז'קלין" ("פרה צרפתית מגזע שמקורו באלפים חייבת שיהיה לה שם צרפתי" מסביר הגיבור את שמה) הוא אמנם סרט לא שיגרתי, לפחות בשל העובדה שהוא בוחר בחיה הגדולה והסימפטית להיות לשעה וחצי ידידתו הטובה של האדם, היא ולא כלב או חתול למשל, אך לא שחקן כבויאחמד, סטנאפיסט אלג'יראי יתן גם לה לגנוב את ההצגה. אבל גם חמידי לא מסתיר את ההשפעה שהיתה על הרעיון מסרט וותיק, "הפרה והאסיר" מסוף שנות החמישים עם פרננדל, קומיקאי צרפתי אדיר בתפקיד הראשי, שקטע ממנו נשזר בסרט.
להלן סרט קטן, חסר יומרות, חביב, פשוט, אולי מידי, שיוציא אתכם עם חיוך וסוג של אופטימיות חיובית וכאמור בימים סוערים אלה, גם זה משהו לא שיגרתי וחשוב.
"הפרה ז'קלין" – 8 בסולם אורשר
La Vache